ע"א 117/15יגאל שגיא נ. מנהל רשות המיסים

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט י' אטדגי) אשר קיבל בחלקם ערעורים שהגישו המבקשים על שומות שהוציא להם המשיב 2, פקיד השומה תל-אביב יפו 1 (להלן: פקיד השומה ).

1.

בני הזוג המבקשים ואחיו של המבקש הורשעו בעבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שנערך על-פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים וכן שימוש במרמה, עורמה ותחבולה (ת.פ. (שלום-תל אביב) 8199/95). המבקשים ערערו על הכרעת הדין ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המבקשת וזיכה אותה מן העבירות שיוחסו לה אך דחה את רוב ערעורו של המבקש (ע"פ (מחוזי תל-אביב) 708/04). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין - נדחתה (רע"פ 2451/06), כך גם בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר (מ"ח 3799/07). בעקבות הרשעת המבקשים הורה פקיד השומה על פסילת ספריהם לשנות המס 1993-1988 וקבע את הכנסותיהם בצו לפי סעיף 148 לפקודה ועל כך נסב הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בע"מ 1120/05. כמו כן, הוציא פקיד השומה למבקשים שומה בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה ביחס לשנים 2004-2001 ועליה נסב הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בע"מ 1113/07.

בית המשפט המחוזי דן בשני הערעורים במאוחד וקיבל אותם בחלקם ביום 29.10.2014. אשר לע"מ 1120/05 פירט בית המשפט את ממצאיו לגבי כל פריט שנפסל בספרים (הוצאות שכר עבודה לעובדים שונים, קצבאות ילדים, פרסום ויחסי ציבור ועוד) וסיכם כי תוספת ההכנסה שיש לייחס למבקשים לשנים 1993-1988 היא 301,242 ש"ח. אשר לע"מ 1113/07 פירט בית המשפט את ממצאיו לגבי כל רכיב בשומות, וכן קיבל, בהסכמת המשיב, את טענת ההתיישנות שטענו המבקשים לגבי השומות לשנת 2002-2001.

2.

טרם הגשת הערעור לבית משפט זה פנו המבקשים בבקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 5.2.2015, תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיב בסך 5000 ש"ח.

מכאן הבקשה דנן בה טוענים המבקשים כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין ולטענתם סיכויי הערעור שהגישו גבוהים ומאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. אשר לסיכויי הערעור, מפרטים המבקשים את טענותיהם ביחס לקביעותיו של בית המשפט ומדגישים כי לשיטתם שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את טענותיהם המקדמיות להתיישנות השומות ולהיותן נעדרות תוקף. את עיקר יהבם משליכים המבקשים על מאזן הנוחות וטוענים כי אי היעתרות לבקשה תגרום להם נזק בלתי הפיך שכן היקף חובם לרשות המיסים מגיע לכ-700-500 אלף ש"ח והם אינם יכולים לשלם סכום זה במזומן ולצורך תשלום החוב יהיה עליהם לממש אחד משלושה נכסים שבבעלותם ומהלך כזה יגרום להם נזק כבד ובלתי הפיך. המבקשים מונים את הנכסים ומפרטים כי בבעלותם בית ברמת-גן המשמש למגורים ולעסקים ושוויו כ-6.4 מליון ש"ח, אולם מימושו יביא לכך שלא יוכלו להשכיר אותו ולהפיק ממנו הכנסה שתסייע להם "לצאת מהצמצום הכלכלי המעיק בו הם מצויים כעת". עוד מציינים המבקשים כי ברשותם בית מגורים המשמש למגוריהם ולמגורי ילדיהם, היושב על שתי חלקות בגודל של כ-1.5 דונם בסביון (נספחים 8א ו-8ב לבקשה) וכן משרד בתל-אביב שלטענת המבקשים הוא בבעלות משותפת של המבקש ואמו.

3.

דין הבקשה להידחות. הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בענייננו מכוח תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978, הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. עם זאת, בית המשפט ייטה לעכב את ביצוע פסק הדין בהתקיים שני תנאים מצטברים – סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1155-1154 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן )). כפי שנפסק לא אחת, כאשר מדובר בחיוב כספי מוטל על המבקש נטל כבד אף יותר להראות כי קיים חשש של ממש שכספו לא יושב לו ככל שהערעור יתקבל (גורן, בעמ' 1157; ע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' סופיה (חסויה) , פסקה 9 (2010)). עיקר טענותיהם של המבקשים נוגעות, כאמור, למאזן הנוחות אולם נוכח מיהותו של המשיב - המדינה - אין חשש כי כספם לא יושב להם במידה ויזכו בערעור. מכל מקום בהתאם להצהרתם, לבד מן הבית המשמש למגוריהם ולמגורי ילדיהם, ברשותם מקורות אחרים לפרוע את חובם לרשויות המס, ומשכך אין המבקשים עומדים בנטל המוטל עליהם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. די בטעם זה לדחיית הבקשה ומשכך לא ראיתי מקום לטעת מסמרות באשר לסיכויי הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.