ע"א 11966/04ד"ר טטיאנה וייסמן נ. שר הבריאות

בפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור, לפיו רישיונן של המערערות לעסוק ברפואה לא יושעה עד להכרעה בערעור.

1.המערערות, אזרחיות ישראל, עלו מארצות חבר העמים שם עבדו כרופאות, ובארץ נדרשו לעבור מבחני רישוי על מנת שיוכלו לעבוד במקצוען זה. המערערות ניגשו אל המבחן מספר פעמים אך נכשלו. או-אז רכשו במרמה עותק גנוב של המבחן, בינואר 1994, וכך הצליחו לעמוד בו בהצלחה. בגין מעשיהן אלה הורשעו המערערות בבית משפט השלום בתל אביב, בשנת 1999, בעבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובקבלת נכס שהושג בעוון. ערעור שהגישו המערערות לבית המשפט המחוזי נדחה, ואילו ערעור המדינה נתקבל במובן זה שהמערערות הורשעו בעבירה המוגמרת של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בעקבות ההרשעה, נגזרו על המערערות תשעה חודשי מאסר מתוכם חודשיים בפועל והיתרה על תנאי. בפסק הדין בערעור הוסיף בית המשפט המחוזי וכה אמר: "יש לצפות כי עם הרשעתם בעבירה המוגמרת של קבלת דבר במרמה, יישלל מהם רישיונם לעסוק ברפואה".

2.עם הינתן פסק-הדין המרשיע בבית משפט השלום, הוגשו נגד המערערות קובלנות משמעתיות מכוח פקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה ), בגין הרשעתן כאמור ובגין השגת רישיונן במצג שווא. בהתאם לסעיף 44 לפקודה מינה המשיב וועדה לשם בחינת טענות המערערות והגשת דין וחשבון בעניינן (להלן: הוועדה ). דא עקא, התמשכות ההליכים הפליליים, התמשכות ההליכים המשמעתיים וקשיים בירוקרטיים שונים, הביאו לכך שדין וחשבון הוועדה הוגש למשיב רק לקראת סוף שנת 2004, דהיינו: כחמש שנים לאחר ההרשעה וכעשר שנים לאחר ביצוע המעשים. לאורך כל אותה תקופה המשיכו המערערות לעבוד כרופאות מכוח הרישיון שהושג במרמה. בדין וחשבון שהגישה הוועדה (שכונתה שם "בית דין משמעתי"), ציינה היא כי לדעתה הליך הקובלנה אינו ההליך המתאים בעניינן של המערערות ונימקה זאת בכך ש"קיומו של בית הדין המשמעתי הוא לדיון בעבירה שביצע רופא ואילו כאן מדובר על מי שהשיגו מעמד של רופא מורשה במרמה ולכן כלל לא נכנסים להגדרה זו". עם זאת, נוכח העובדה שרישיונן של המערערות לא הושעה במשך מספר שנים מאז בוצעו המעשים, המליצה הוועדה "להשעות את [המערערות] מעבודתן למשך תקופה של חודשיים לפני המחזור הבא של בחינות הרישוי, ולדרוש מן [המערערות] לעבור בחינה זו מחדש".

3.על פי סעיף 41 לפקודה הוענקה למשיב הסמכות לנקוט אמצעים משמעתיים בעניינן של המערערות לאחר שהוגשה נגדן קובלנה וניתנה להן הזדמנות לטעון טענות בפני הוועדה שמונתה לצורך כך. סמכות זו הואצלה על ידי המשיב לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס) כבוד השופט ו' זיילר, וביום 10.11.2004 ניתנה החלטתו בעניין שבפנינו. בהחלטתו ביקר הנשיא (בדימוס) זיילר את העובדה שהמערערות המשיכו לשמש כרופאות לאחר שנתגלו מעשיהן, וקבע כי "משנחשפה המרמה הייתה מוטלת על הרשויות מעניקות הרישיון חובה לבטל מעיקרא ומיד רישיון שניתן כשבסיס הבסיסים של נתינתו, היא העמידה בבחינה, הוכח כלא קיים". לפיכך, כך הוסיף וקבע, הפתרון שהמליצה עליו הוועדה הוא "בוודאי אינו הפתרון הראוי שהיה נכון ליישמו מיד כשנחשפו העובדות". עם זאת, החליט הנשיא (בדימוס) זיילר לאמץ את המלצת הוועדה בציינו כי "נראה הדבר שבמציאות של צרה זהו הפתרון הרע במיעוטו". בהתחשב בכך שהמועד הקרוב של מבחני הרישוי נקבע ליום 8.2.2005, הורה הנשיא (בדימוס) זיילר על השעיית רישיונן של המערערות "[מ]יום 8.12.2004, ועד לאותו מועד בו תחלטנה הרשויות המוסמכות, אם תחלטנה, [ל]גבי כל אחת מן [המערערות], שהיא זכאית לרישיון לאחר שהיא עמדה בבחינות הנדרשות".

4.החלטה זו היא נשוא הערעור שהגישו המערערות לבית משפט זה, ביום 29.12.2004, מכוח סעיף 47 לפקודה. בערעורן מלינות המערערות על החלטת הנשיא (בדימוס) זיילר, ומעלות טענות שונות נגדה, בין היתר טענות שעניינן העדר תוקף להמלצת הוועדה, משום שנחתמה רק בידי שניים משלושת חבריה.

במקביל פנו המערערות בבקשה למתן סעד זמני בערעור, לפיו יעוכב ביצוע החלטת הנשיא (בדימוס) זיילר באשר להשעיית רישיונן עד להכרעה בערעור שהגישו. המערערות טוענות כי במהלך למעלה מעשר שנים הן עובדות בישראל כרופאות וכי השעייתן תגרום נזק למטופליהן, ועוד הן טוענות כי סיכויי ערעורן טובים. לחלופין מבקשות המערערות לאפשר להן להמשיך בעבודתן תחת הדרכה של רופא אחר עד להכרעה בערעורן.

5.דין הבקשה להידחות. על פי הקביעות החלוטות שנתקבלו בהליכים הפליליים נגדן, ועליהן לא ניתן עוד לחלוק, השיגו המערערות את רישיונן במרמה, ולאורך כל השנים הן עובדות למעשה מתוקף רישיון אשר הוצא שלא כדין. בנסיבות אלה, עולה השאלה האם רישיון כזה הינו ניתן לביטול בלבד, או שמא הוא בטל מעיקרא. במסגרת הבקשה שבפני לסעד זמני בערעור, לא ראיתי מקום להתייחס לשאלה זו, אך אין ספק בעיניי כי האינטרס הציבורי מחייב לוודא שהמערערות לא תורשינה לעסוק ברפואה בארץ כל עוד לא עברו כדין את מבחני הרישוי והוכיחו שהן בעלות הידע הנדרש. מחדלן הבלתי-מוסבר של הרשויות שלא נקטו בהליכים המתאימים לאורך שנים, אינו יכול להצדיק את המשך המצב הקיים, אף לא עד להכרעה בערעור. יחד עם זאת, ועל מנת שלא לייתר את הדיון בערעור, אני מורה כי הוא יידון בהקדם, ולא יאוחר מאמצע חודש ינואר 2005. התיק יועבר לכבוד הרשם על מנת שיקבע את ההסדרים הדיוניים לקראת הדיון.

הבקשה נדחית.