ע"א 125-21 ע"א 125-21

השופטת י' וילנר:

1.לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא א' פרקש) בת"א 43776-02-17 מיום 29.11.2020, בגדרו נדחתה תביעת המערערים בגין רשלנות רפואית שגרמה, לטענתם, ללידת בנם הלוקה בתסמונת דאון.

2.בשנת 2011 נבדקה המערערת 1 (להלן: המערערת) על-ידי רופאי המשיבה במסגרת מעקב היריון. עם לידת בנם של המערערים, התברר כי הוא לוקה בתסמונת דאון. המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי רופאי המשיבה התרשלו במהלך מעקב ההיריון. זאת, בין היתר, מאחר שלא הסבירו למערערים כראוי על בדיקות שונות שניתן לבצע, ומאחר שלא זיהו ממצא פתולוגי לא תקין בעורף העובר, במסגרת בדיקת סקירת מערכות מאוחרת. מנגד, המשיבה טענה כי התנהגות רופאיה אינה עולה כדי התרשלות בנסיבות העניין. זאת, בין השאר, משום שהמערערת קיבלה את מלוא ההסברים הנדרשים ביחס לבדיקות נוספות שניתן לבצע; משום שתוצאות הבדיקות שנערכו היו תקינות; ובשים לב לחוזר משרד הבריאות שהיה רלוונטי באותה עת.

3.בית המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, דחה את תביעת המערערים, וקבע כי לא הוכחה התרשלות מצד רופאי המשיבה. קביעתו של בית המשפט התבססה, בין היתר, על עדויות רופאי המשיבה שערכו את הבדיקות למערערת. לנוכח עדויות אלו, נקבע כי הוצגו למערערת מלוא ההסברים הנדרשים, לרבות הסבר על בדיקות שניתן לערוך באופן פרטי; כי לא הוכח שהמערערת לא הבינה את שהוסבר לה; וכי בשל התוצאות התקינות של בדיקת חלבון עוברי, לא היה צורך לפרט לפני המערערת על בדיקות נוספות בהקשר זה. בית המשפט קיבל את עדותו של רופא המשיבה, שערך למערערת בדיקת סקירת מערכות מאוחרת, ולפיה לא הבחין בממצא פתולוגי חריג בעורף העובר, ואין זה סביר שלא היה מבחין בקפל עור צווארי, משהדגים איברים סמוכים. כמו כן, בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, שלפיה לא הייתה חובה לבדוק את עורף העובר בשלב סקירת המערכות המאוחרת, ואף לא חובה להפנות את המערערת לבדיקות נוספות בשלבים מוקדמים יותר של ההיריון; וקבע כי לא היו אינדיקציות רפואיות שחייבו את רופאי המשיבה לנהוג באופן שונה מזה שנהגו.

4.לאחר שבחנו את טענות הצדדים ושמענו את טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, מששוכנענו כי אין מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו בפסק-הדין; כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות; וכי לא נפלה בו טעות שבחוק.

5.כידוע, ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה ישירות מהתשתית הראייתית ומהעדויות הרלוונטיות, והתערבות כאמור תיעשה במקרים חריגים ביותר (ראו, מני רבים: ע"א 8949/17 שוקר נ' אינספקס בע"מ, פס' 11 (10.1.2021); ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס, פס' 17 (16.3.2020)). הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר ממצאי העובדה מבוססים על חווֹת-דעת של מומחים מקצועיים, ובמיוחד, כאשר המומחים העידו לפני הערכאה המבררת (ראו: ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, פס' 12 (7.3.2013); ע"א 6058/19 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פס' 3 (4.3.2021)). בתוך כך, ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה לאמץ חוות דעת של מומחה מסוים, אלא במקרים חריגים במיוחד (ראו: ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות, פס' 9 לפסק-דינו של השופט י' עמית (5.3.2012), והאסמכתאות שם; ע"א 5218-16 החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ נ' המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית בע"מ, פס' 4 (29.1.2019)).

6.בענייננו, טענות המערערים, רובן ככולן, מופנות כלפי ממצאי עובדה מובהקים שקבע בית המשפט המחוזי, המבוססים במידה רבה על העדויות שנשמעו לפניו, ועל אימוץ חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, כמפורט לעיל. בנסיבות אלו, לא שוכנענו כי ענייננו בא בגדר המקרים החריגים, שבהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות מובהקים שקבעה הערכאה הדיונית, או בהחלטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה, ועל כן, דין הערעור להידחות.

7.לנוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ומאמצים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.