פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
בג"ץ
1290/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
העותרת:
אוניל בניה בע"מ
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה:
י"ב בטבת תשס"ג
(17.12.02)
בשם העותרת:
עו"ד אורן הורן דרור
בשם המשיב:
עו"ד ערן אטינגר
פסק-דין
העותרת ערערה בפני שר הפנים על חיובה באגרה בגין הנחת צנרת מים, שנגבתה ממנה על-פי חוק העזר לאשדוד (אספקת מים), תשל"ו-1976. שר הפנים מצא, על-פי ייעוץ משפטי שקיבל, כי אינו מוסמך לדון בערעור על אגרות מים שנגבו מכוח חוקי-עזר של רשויות מקומיות, ומשהודיע על כך לעותרת הוגשה העתירה אשר בפנינו.
בפנייתה לשר הפנים בערעור, נראה שהעותרת הסתמכה על פסק-דין ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ , פ"ד נד(4) 481 (להלן: רע"א עיריית רעננה ), בגדרו התקבלה הטענה כי אין לפנות לבית-המשפט בהשגות על חיוב באגרות שנגבו בגין הנחת צינורות מים. שכן, קיים סעד חלופי והוא פנייה לשר הפנים. בתשובתה לעתירה הבהירה המדינה כי ברע"א עיריית רעננה , הסמכות הערעורית של שר הפנים היתה מוסכמת, ולפיכך שאלת הסמכות כלל לא עלתה ולא הוכרעה, כפי שעולה מהחלטת השופט אליהו מצא בבקשה לדיון נוסף בדנ"א 6951/00 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' עיריית רעננה (לא פורסם).
לגוף העניין, הסבירה המדינה כי בבג"ץ 134/79 שיכון עובדים בע"מ נ' המועצה המקומית נווה מונוסון , פ"ד ל"ג(3) 169, בע' 171, נפסק כי סמכותו הערעורית של שר הפנים מוגבלת רק לערעורים כנגד היטלים המוטלים מכוח סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936.
אכן, לדעתנו, עמדת המדינה היא ראויה, ואין מקום להרחבת סמכותו הערעורית של שר הפנים. מנגד, טוב היו עושות הרשויות לו היו מקימות – בתיקוני החקיקה הדרושים – ועדות ערר לדיון גם בהשגות על אגרות בגין הנחת צינורות מים. שכן, צודקת העותרת שמבקשת היא לדעת לאיזה רשות עליה לפנות על-מנת להביע את השגותיה.
העתירה נדחית, איפוא. ברי, כי במצב המשפטי הקיים, על העותרת להפנות השגותיה לבית-המשפט המוסמך. המדינה הצהירה כי תדריך את הרשות המקומית שלא להעלות טענה של איחור בהגשת הערעור, והדברים אך מובנים מאליהם. שכן, העותרת פנתה לרשות שאליה הופנתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
ניתן היום, י"ב בטבת תשס"ג
(17.12.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט