ע"א 12970-09-26 ע"א 12970-09-26

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת ש' גלר) בת"א 25796-07-17 מיום 18.08.2026; וכן לעיכוב ביצוע הפסיקתה שנחתמה ביום 04.10.2026 בעקבותיו. רקע ופסק הדין קמא המקרקעין מושא המחלוקת, הידועים כגוש 7766 חלקות 12 ו-14 ביישוב טירה (להלן: המקרקעין), רשומים על שמו של עבד אלחמיד טיבי בשארה ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנות החמישים של המאה הקודמת. המנוח הותיר אחריו יורשים ויורשים בשרשור של המקרקעין, ביניהם המבקשת, נכדתו של המנוח – רוהאיפה בשארה (להלן: המבקשת). ביום 22.04.1990 נחתם בפני הנוטריון עו"ד חוסני עיראקי ז"ל (להלן: הנוטריון) הסכם למכר המקרקעין (להלן: הסכם המכר) מאת בני משפחתה המנוחים של המבקשת (להלן: המוכרים) אל המשיבה – חפסה חאסקיה (להלן: המשיבה). על-פי הסכם המכר, רכשה המשיבה את הזכויות במקרקעין בשטח של שמונה דונם תמורת סך של 16,000 דולר (להלן: התמורה). בהמשך לכך, ביום 14.08.1990, חתמו המוכרים על מסמך ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות במקרקעין על שמה של המשיבה (להלן: ייפוי הכוח). יצוין כבר עתה כי על-פי טענת המבקשת, הן הסכם המכר הן ייפוי הכוח – חסרי תוקף, שכן הם נושאים חתימות מזויפות של המוכרים ועורכי הדין, ואלו מעולם לא נחתמו בין הצדדים. מעדות המשיבה אשר נמצאה כמהימנה בהליך שהתקיים בבית משפט קמא, עולה כי בסמוך לאחר כריתת הסכם המכר היא תפסה חזקה במקרקעין, וכי מאז היא ובני משפחתה נהגו במקרקעין מנהג בעלים באין מפריע מצד מי מהמוכרים או יורשיהם, לרבות המבקשת, וזאת עד לתחילת ההליכים המשפטיים ביניהם בשנת 2017. ואולם, המבקשת חולקת גם על מסקנה זו, כאשר לטענתה האינדיקציות עליהן הסתמך בית משפט קמא אינן מבססות מנהג בעלים של המשיבה בקרקע. ביום 22.06.2017 הגישו יורשי המנוח בשרשור (ביניהם המבקשת) תביעה נגד המשיבה לפינוי וסילוק יד מן המקרקעין במסגרת תא"ק 49407-06-17 (להלן: תביעת הפינוי). מיד בסמוך לכך, ביום 12.07.2017, הגישה המשיבה תביעה נגד יורשי המנוח בשרשור (ביניהם המבקשת) לאכיפת הסכם המכר בת"א 25796-07-17. בירורן של שתי התביעות אוחד בהסכמה להליך מושא הערעור, ת"א 25796-07-17. ביום 18.12.2018 אישר בית המשפט ונתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין המשיבה לבין יורשי המנוח עוד בטרם התברר התיק לגופו (להלן: פסק הדין). במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים על דחיית תביעת הפינוי, כנגד הכרה בזכותה של המשיבה לפעול לרישום הזכויות במקרקעין על שמה, בכפוף לכך שהיא תישא בכל העלויות הקשורות לרישום הזכויות, צווי הירושה והוצאות המס. ואולם, מספר שנים לאחר מכן, הגישה המבקשת (אשר מתגוררת בארצות-הברית) בקשה לביטול פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה ביחס אליה, בטענה כי לא הייתה מודעת להסכם פשרה זה ולא נתנה את הסכמתה לו. בהמשך לכך, ולאחר קיום דיון בנדון, בהחלטה מיום 01.01.2024 בוטלו בהסכמת הצדדים פסק הדין והסכם הפשרה בנוגע למבקשת בלבד, וההליך בינה לבין המשיבה הוחזר לבירור לגופו של עניין. ביום 18.08.2026 ניתן פסק הדין מושא הערעור שבכותרת ביחס לעניין שבין המבקשת למשיבה, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה תוך שנקבע כי היא זכאית לרישום זכויות הבעלות על שמה במקרקעין, ונדחתה תביעת הפינוי נגדה. כמו כן, המבקשת חויבה בהוצאות המשיבה בגין סכום האגרה וחלקה ששולם בשכר הטרחה של מומחית בית המשפט, וכן בתשלום בגין שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח. פסק דינו של בית משפט קמא נסמך על מספר נימוקים מרכזיים. ראשית, המבקשת לא עמדה בנטל הראיה הכבד המוטל עליה להוכחת טענת הזיוף של חתימות המוכרים והנוטריון, בעוד שבית המשפט מצא כמהימנה את עדות המשיבה, אשר נכחה במעמד החתימה על הסכם המכר וייפוי הכוח. שנית, נקבע כי חוות דעת המומחית תומכת בטענת אותנטיות החתימה של הנוטריון. שלישית, נקבע כי תשלום התמורה מגובה בהסכם המכר עצמו, וכי המשיבה הוכיחה את התשלום באופן פוזיטיבי בעדותה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 04.10.2026 נחתמה פסיקתה המבטאת את הקביעות האמורות בפסק הדין. הבקשה שלפניי ביום 06.09.2026 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין, וחודש לאחר מכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בגדרי הבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי סיכויי הערעור הינם גבוהים. בתוך כך, נטען כי בית משפט קמא שגה בדרך יישום הכללים בדבר נטל ההוכחה בטענת זיוף, וכן בכך שהתעלם מהיעדר כל אסמכתא לתשלום התמורה בגין הסכם המכר ושכר טרחת הנוטריון. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר אכף את הסכם המכר, על אף שישנה בו חתימה בשמה של דודתה של המבקשת שהיא חסויה ופסולת דין, וזאת בניגוד להוראותיו הקוגנטיות של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. כן נטען, כי בית משפט קמא שגה שעה שלא נתן משקל ראוי לחוות הדעת הגרפולוגית שהונחה בפניו. אשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת. לעניין זה הודגש כי ביצוע פסק הדין והפסיקתה עלול להוביל לשינוי בלתי הפיך ברישום הזכויות במקרקעין באופן שימנע את השבת המצב לקדמותו, וזאת מחשש לביצוע דיספוזיציה בנכס, העברת חזקה לצדדים שלישיים או קידום פעולות תכנון ובנייה. בתוך כך נטען, כי המשיבה לא השלימה את הרישום במשך עשרות שנים, ועל כן אין כל דחיפות מיוחדת בביצוע פסק הדין דווקא עתה. עוד צוין כי הנזק הצפוי למבקשת אינו נזק כספי רגיל הניתן לפיצוי אלא פגיעה קניינית בזכויות במקרקעין משפחתיים ובעיזבון. בהחלטתי מיום 06.10.2026 הוריתי לצדדים לבוא בדברים בניסיון לגבש מתווה מוסכם אשר ייתר את הצורך במתן הכרעה בבקשה, ולפיו תרשמנה הזכויות במקרקעין על שם המשיבה בכפוף להתחייבותה שלא להעבירן לצד שלישי, וזאת עד להכרעה בערעור. כן קבעתי, כי בהיעדר הסכמה, תגיש המשיבה תשובתה לבקשה לעיכוב ביצוע עד ליום 28.10.2026. דא עקא, כבר ביום 07.10.2026 הגישה המבקשת את התנגדותה הנחרצת להסדר שהוצע (וחזרה על עמדתה זו גם בהודעה נוספת שהוגשה מטעמה ביום 18.10.2026). לשיטתה, מתווה זה אינו משמר את המצב הקיים אלא משנה את המערך הקנייני מן היסוד עוד בטרם הוכרע הערעור, ובכך מעניק למשיבה כבר עתה את הסעד העיקרי שבלב המחלוקת. במסגרת זו שבה המבקשת על טענותיה המקוריות, ואף הוסיפה כי רישום הזכויות בשלב זה יעמיק את התעשרות המשיבה שלא כדין. לסיכום, עתרה המבקשת לקבוע כי הסעד הראוי והמאוזן ביותר בנסיבות העניין הוא עיכוב ביצוע של פסק הדין והפסיקתה, תוך הותרת הרישום הנוכחי על כנו עד להכרעה בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, נחה דעתי כי דינה להידחות, הכול כמפורט להלן. תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על עיכוב ביצוע כאמור בתקנה 145(ג) לתקנות, וזאת בהתאם ל"תנאים שייראו לו". השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כאשר בין שני אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר ככלל, הבכורה ניתנת לשיקול מאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: ע"א 26099-07-26 אורן נ' ישראלי, פסקה 6 (09.09.2026)). זאת ועוד, הערעור מושא הבקשה שלפניי נסוב סביב בעלות בנכס מקרקעין. בית משפט זה קבע לא אחת, כי קיימת נטייה לעכב את ביצועו של פסק דין המורה על שינוי הזכויות במקרקעין. ברם, הדברים נכונים, ככלל, כאשר מדובר בדירת מגורים או כאשר מדובר במקרקעין בעלי ערך מיוחד עבור המבקש, אף אם אינם משמשים למגורים (ראו, למשל: ע"א 33470-10-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' אבו הדבה, פסקה 18 (05.12.2024); ע"א 3503/24 כנען נ' מ.א.י.ט.ק ניהול והשקעות בע"מ, פסקה 17 (16.05.2024)) – ולא כך בענייננו. מכאן לענייננו. אשר לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בנדון, דומה כי לפני המבקשת ניצבת משוכה גבוהה לצלוח. מרבית טענותיה של המבקשת בערעור מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, עניין המסור על-פי רוב, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בהתאם, התערבות בית משפט זה בסוגיות אלה נעשית במשורה, מקום בו בולטת טעות משפטית מכריעה על פני הפסק או כשהדברים מופרכים על פניהם. בענייננו, על-פני הדברים, בית משפט קמא דן באופן מפורט בשאלות אשר עמדו לדיון בפניו, ונתן דעתו לחלק לא מבוטל מן הסוגיות העולות בגדרי הערעור לאחר ששמע עדים ומומחים שהעידו בפניו, לרבות חוות דעת מומחית מטעם בית המשפט, ואף התרשם מאלו באופן בלתי אמצעי. משכך, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור גבוהים דיים כדי להצדיק את עיכוב הביצוע (ראו, למשל: ע"א 3404/24 נתן רסקין חברת עורכי דין נ' בייס פייל בע"מ, פסקה 25 (29.05.2024); ע"א 45796-02-25 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (26.03.2025)). אשר למאזן הנוחות, כאמור, כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, נסיבות מסוימות עשויות להצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. ואולם, אין זה המקרה בענייננו. המקרקעין אינם משמשים את המבקשת למגורים והיא אף אינה מחזיקה בהם, וזיקתה היחידה שנטענת לגבי ייחודם היא העובדה שמדובר במקרקעין משפחתיים כחלק מעיזבון (ראו, למשל: רע"א 82196-05-26 סער את רותם אחזקות (2002) בע"מ נ' ארנון, פסקה 8 (07.06.2026)). הלכה למעשה, מדובר אך בהעברת רישום הזכויות במקרקעין, עניין שלעצמו אינו מייצר נזק בלתי הפיך (ראו לעניין זה: ע"א 4700/24 מליחי נ' כהן, פסקה 10 (01.12.2024) (להלן: עניין מליחי); רע"א 72610-12-25 פרבר נ' וקנין, פסקה 12 (15.03.2026)). אכן, קיים חשש מפני מצב שבו הערעור יתקבל לאחר שהזכויות במקרקעין יועברו לצד שלישי, באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו (עניין מליחי, פסקה 10). המבקשת אף עמדה בבקשתה על חשש זה, תוך שציינה כי ביצוע דיספוזיציה בנכס המקרקעין עלול לפגוע בזכויותיה. בראי חשש זה, המהווה לטעמי טעם יחידי אשר עשוי היה להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקשת – הצעתי בהחלטתי מיום 06.10.2026 את אשר הצעתי. ואולם, המבקשת התנגדה להסדר המוצע בטענה כי "אין בהסדר כדי לשמר את המצב הקיים; נהפוך הוא – הוא אף משנה את המצב הקנייני מן היסוד". כאמור, עצם שינוי הרישום כשלעצמו אינו גורם נזק שלא ניתן לתקנו אם הערעור יתקבל – ומשכך, בראי נקודת המוצא עליה עמדתי בפתח הדברים, ברירת המחדל היא כי עצם הגשת הערעור מטעם המבקשת אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצוע פסק הדין. זאת ועוד, מעדותה של המשיבה אשר נמצאה כמהימנה בבית משפט קמא, דומה כי בעשרות השנים שחלפו ממועד החתימה על ההסכם, היא זו שהחזיקה במקרקעין ונהגה בהם כמנהג בעלים באין מפריע לצרכים חקלאיים (ראו פסקאות 25 ו-29 לפסק הדין קמא). בנסיבות אלה, דווקא העברת רישום הזכויות במקרקעין על שמה של המשיבה הולמת את מציאות הדברים השוררת בשטח, ובעניין זה אינה משנה מצב קיים (ע"א 15368-03-25 עואודה נ' עואודה, פסקה 7 (15.05.2025)). הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.