ע"א 1298/14 רוויטל שדמי נ. עו"ד עמיר סגל

קודמת שניתנה בעניין בבית המשפט של הפירוק בשנת 2011.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה

2.

המערערת עבדה בחברת מי השילוח בע"מ (להלן: החברה ) כמורה מכינה לבגרויות. לאחר שהחברה נכנסה להליכי פירוק הגישה המערערת תביעת חוב בגין שכר עבודה וזכויות נלוות שלא שולמו לה. המנהל המיוחד, הוא המשיב 1 בהליך דנן, אישר את תביעת החוב של המערערת בחלקה – בכל הנוגע לרכיבים של שכר עבודה ודמי הבראה הוא אישר אף סכומים גבוהים יותר מאלה שנתבעו, ודחה את התביעה כפי שהוגשה ביחס לרכיבים אחרים (באופן חלקי או מלא).

3.

המערערת הגישה ערעור על החלטתו של המנהל המיוחד, ובו העלתה טענה חדשה לפיה למעשה החוב המגיע לה בגין שכר העבודה היה גבוה מזה שכללה בתביעתה המקורית (פר"ק (ת"א) 2460/09). היא טענה שלא הבחינה, במהלך כל התקופה שבה עבדה אצל החברה (משך כשלוש וחצי שנים), כי שכרה החודשי היה נמוך מכפי שהגיע לה בהתאם לתחשיב של מספר שעות העבודה ושכר העבודה בגין כל שעה.

4.

בית המשפט המחוזי (ס' הנשיאה ו' אלשיך ) דחה ערעור זה בהחלטתו מיום 24.8.2011

(להלן: ההחלטה המקורית ), לאחר שקבע כי המערערת לא הצליחה להוכיח את טענתה העובדתית החדשה, שלא נתמכה בכל אסמכתה, למעט תצהיר של מי שהיה ממונה עליה במסגרת עבודתה. בית המשפט ציין מפורשות שטענת המערערת לפיה לא נתנה דעתה לפערים בסך מאות שקלים בשכרה מדי חודש במהלך תקופת עבודתה אינה מתקבלת על הדעת. על כן, ציין בית המשפט בהחלטתו כי הוא לא מצא מקום להורות על בדיקה חוזרת של תביעת החוב. עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף – וראוי להביא את הדברים כלשונם בשל המחלוקת שהתגלעה בהמשך באשר לפרשנותם – כי "חרף האמור לעיל, נוכח תגובת המוסד לביטוח לאומי אני מורה על החזרת תביעת החוב למנהל המיוחד שיבדקה בשנית בהתאם לאמור בתגובת המל"ל ואך ורק ביחס לרכיבים אליהם מתייחסת התגובה , זאת בכפוף לתשלום הוצאותיו של המנהל המיוחד בסך 2,500 ₪" (ההדגשה במקור – ד' ב' א').

5.

ביום 9.11.2012 פנה בא-כוחה של המערערת אל המנהל המיוחד והגיש תביעת חוב מתוקנת, בצירוף סך של 2,500 שקל. תביעת החוב המתוקנת התמקדה בחוב השכר שמגיע למערערת לטענתה. עמדתו של המנהל המיוחד הייתה שלא היה מקום להגיש תביעת חוב מתוקנת ביחס לרכיב השכר, בהתחשב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וזאת מאחר שיש להבין החלטה זו כמתייחסת רק לרכיבים אחרים שאליהם התייחסה תגובת המוסד לביטוח לאומי (כדוגמת החזר ביגוד, דמי הבראה ודמי הודעה מוקדמת). לאחר שהתכתבות נוספת בין הצדדים לא הובילה להסכמה הגישה המערערת בקשה למתן הוראות למנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי. ביום 27.11.2013 החליט בית המשפט המחוזי (השופט א' אורנשטיין ) לדחות את הבקשה. בהחלטה זו צוין כי על-פי ההחלטה המקורית מיום 24.8.2011 "אין המנהל המיוחד נדרש לבחון את רכיב היקף שעות העבודה הנוספות של המבקשת. עם זאת, על המנהל המיוחד לבחון את הרכיבים הנוספים אליהם התייחס המל"ל בתגובתו".

הערעור

6.

הערעור דנן נסב, כאמור, על החלטה מחודש נובמבר 2013, אשר התבססה על ההחלטה המקורית מחודש אוגוסט 2011. יצוין, כי המועד הסופי להגשת הערעור נדחה לבקשת המערערת, ובהיעדר התנגדות מצד המשיבים, ליום 19.2.2014, בהחלטה מיום 14.1.2014 (הרשמת

ל' בנמלך , בש"א 31/14).

7.

בעיקרו של דבר, הערעור מעמיד במרכזו את שאלת פרשנותה הנכונה של ההחלטה המקורית. בא-כוח המערערת סבור כי יש לפרש את ההחלטה כמאפשרת את החזרתה של תביעת החוב למנהל המיוחד גם בעניין רכיב השכר. כמו כן, הוא טוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שעליה נסב הערעור אינה מנומקת כדבעי. בא-כוח המערערת חוזר ומדגיש בערעורו כי מרשתו היא מורה שהשקיעה את כל עתותיה לעבודתה, ולכן אין מקום לבוא עמה חשבון על כך שלא הבחינה בכך שלא קיבלה את כל השכר המגיע לה ב"זמן אמת". לעומת זאת, המשיבים – המנהל המיוחד, המוסד לביטוח לאומי וכונס הנכסים הרשמי סומכים את ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.

דין הערעור להידחות. כפי שכבר צוין – המחלוקת נסבה כל כולה על פרשנות ההחלטה המקורית של בית המשפט המחוזי, אשר עליה לא הוגש ערעור. החלטה זו כוללת הנמקה מפורטת באשר לכך שהמערערת כשלה בהבאת ראיות משכנעות לכך שקופחה בשכרה מדי חודש במהלך תקופת עבודתה בחברה ולמעשה עבדה בהיקף רב יותר מזה שעליו קיבלה את שכרה בפועל. את הקביעה האופרטיבית בסופה של ההחלטה המקורית, לפיה המנהל המיוחד אינו נדרש לבחון את הרכיב של היקף שעות העבודה אך נדרש לבחון את הרכיבים הנוספים שאליהם התייחס המוסד לביטוח לאומי בתגובתו, יש להבין כהמשך ישיר של גוף ההחלטה. לא רק הלשון – אלא גם ההקשר – מלמדים על כך שהדרך לבחון את רכיב השכר נסגרה, ומטעמים שהם טובים לכאורה. לא אחת נדרש בית משפט זה לפרש דברי חקיקה. במקרים מסוימים, וכך גם בענייננו, עליו לצקת תוכן לפרשנותן של החלטות שיפוטיות. פרשנות זו חורצת את דינו של הערעור – לשבט. כך קבע למעשה גם בית המחוזי בהחלטתו שעליה הוגש ערעור זה. אין לומר שהחלטה זו אינה מנומקת. היא כוללת את ההנמקה הפשוטה שהבאנו אף אנו – על-פי האמור בהחלטה המקורית אין מקום עוד לבחינה מחודשת של רכיב השכר. הדברים ברורים ואינם נדרשים להנמקה

ארוכה ומפורטת.

9.

אשר על כן: הערעור נדחה. בנסיבות המיוחדות של העניין, ובמידה לא מבוטלת לפנים משורת הדין, איננו מחייבים את המערערת בהוצאות.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז .