ע"א 1305/10 ד"ר יאלי הרן נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב

ערעור

על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (השופטת ל' מרגולין יחידי ) בת.ב 5815/09 מיום 10.2.2010, לפיה נדחתה בקשת המערערים כי יפסול עצמו מלדון בעניינם.

1.

המשיבים הוציאו צו הריסה מנהלי נגד מבנה שבבעלות המערערים. המערערים ביקשו לבטל את הצו ובית המשפט עיכב את מתו הצו עד למתן החלטה אחרת. לאחר קיום דיון מקדמי בתיק ביקשו המערערים לזמן עדים לדיון ההוכחות. בית המשפט דחה את הבקשה. ביום 3.2.2010 התקיים דיון הוכחות בתיק. ביום 9.2.2010 הגישו המערערים בקשה לפסילת בית המשפט מלשבת בדין. לאחר קבלת תגובת המשיבים דחה בית המשפט את הבקשה.

2.

המערערים טענו בבקשתם כי לאורך הדיונים שהתנהלו בפני בית המשפט גילו כי דעתו של בית המשפט נעולה ומגובשת עד כי אין באפשרותם לשכנע אותו בצדקת עמדתם לפיה הצו פגום בפגמים עד כי הוא בטל מעיקרו. כך, בהתעלם מעילות מנהליות שהעלו בנוגע לתוקפו של הצו, בשאלות שהעלה בית המשפט ביזמתו, במניעת חקירה חופשית של העדים ובמניעת הבאת עדים רלוונטיים. בית המשפט דחה, כאמור, את הבקשה. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לפסילתו. בית המשפט התייחס לבקשה לזימון עדים, הוסיף כי התיק קבוע לסיכומים וכי אין כל הצדקה לעיכוב הדיון שכן אין כל בסיס למשוא פנים מצידו.

מכאן הערעור שלפניי.

3.

המערערים טוענים כי בדיון ההוכחות נודעה להם עילת הפסלות לאור ניהול הדיון בפני בית המשפט אשר התעלם מעילות מנהליות שהעלו הנוגעות לתוקפו של הצו והתמקד בעילות הביטול המפורטות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ט – 1969. בית המשפט

שאל שאלות את הנוגעים בדבר, בהם המערערת 2, אשר נועדו להראות שהמערערים אינם עומדים בעילות הביטול המפורטות בסעיף החוק המוזכר לעיל. המערערים טוענים כי לאורך כל הדיון גילה בית המשפט מעורבות יתר, מנע חקירה חופשית של העדים ולא איפשר לשאול את עדי המשיבים שאלות המיועדות לערער את אמינותם. לטענתם, בית המשפט אף סייע לעדים משנקלעו למצוקה בתשובותיהם; בית המשפט הגביל את חקירת אחד העדים והאיץ בבא כח המערערים לסיימה. כן מנע הבאת עדים רלוונטיים. המערערים טוענים כי נעילת דעתו של בית המשפט בולטת במיוחד לאור העובדה שהמשיבים מכירים בכך שהצו רצוף שגיאות ומוחל על אלמנטים כגון קירות ומעקה גג אשר נבנו לפני עשרות שנים בהיתר על פי דין, ולפיכך, לדעתם,

הצו בטל מעיקרו. לדעתם, הערותיו ושאלותיו של בית המשפט מחזקות את הטענה כי דעתו של בית המשפט חד צדדית ומגובשת בצורה שלא ניתן לשנותה באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים. לכן מבקשים הם לפסול אותו מלהמשיך ולדון בעניינם.

4.

דין הערעור להידחות. ראשית, המערערים העלו את בקשת הפסלות כשבוע לאחר מועד הדיון כאשר במהלך הדיון כלל לא השיגו על אופן ניהולו, עובדה שיש בה כדי להשפיע על טעמי הגשת הבקשה. שנית ואף מבלי להידרש לשאלת עיתוי הגשת הבקשה, השגותיהם של המערערים הינן על אופן ניהול דיון ההוכחות לרבות אופן חקירת העדים בהוראת בית המשפט. כידוע, האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט ובמסגרת זו הוא מוסמך להתערב בחקירות העדים אם רואה צורך בכך (ע"א 4911/00 הסופרת קורינה נ' נציגות הבית ברח' אפרים 212 (לא פורסם, 11.10.2000); י' מרזל, דיני פסלות שופט , 183-182 (2006). לפיכך, אין בהשגות המערערים על אופן ניהול ההליך על ידי בית המשפט כדי להקים עילה לפסול אותו מלהמשיך ולדון בתיק. מכל מקום, הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות. מעבר לנדרש אוסיף כי אין ספק שטענות המערערים הנוגעות לפגמים שנפלו בצו ההריסה המנהלי צריכות להתברר והן יידונו וייבחנו לגופן על ידי בית המשפט לאחר הגשת סיכומי הצדדים וכי פסק הדין יינתן על יסוד כל הראיות שהונחו לפניו. עם מתן פסק הדין, הרי שפתוחה הדרך בפני המערערים, אם ימצא טעם לכך, לערער עליו על פי דין. משלא קמה, כאמור, כל עילה לפסול את בית המשפט מלדון בעניינם של המערערים, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.