ע"א 135/15 חיים תוינה נ. ניר תוינה

1.

ההליך שבכותרת הועבר לעיוני לצורך בחינת סיווגו (ערעור בזכות או ברשות), והתבקשו עמדות הצדדים בסוגיה.

נוכח ריבוי הבקשות וההחלטות שניתנו במסגרת ההליך קמא אכן קיים קושי מסוים לקבוע מהי "המשבצת הדיונית" המדויקת בה ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.12.2014, עליה מעוניין המבקש להשיג, ומכאן העמדות השונות של הצדדים.

עם זאת נראה בעיני כי אם מפשטים את הדברים - כך שחוות דעתו של המומחה שמונה בבית המשפט קמא הינה בבחינת פסק דין וחוות דעתו המבהירה הינה בבחינת החלטה בבקשת הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1977 (להלן:

חוק ההוצאה לפועל ) - יש לראות את ההחלטה דנן כהחלטה המתקנת החלטה בבקשת הבהרה כאמור. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "אין למסור לרשמת ההוצאה לפועל את התוצאה הסופית של חוות הדעת המבהירה כמות שהיא, אלא על בית המשפט לתקן אותה תוצאה סופית, וזאת בהמשך להחלטה מיום 8.7.13 בה קיבל בית המשפט את בקשת רשמת ההוצאה לפועל למתן הבהרה". דהיינו, בהחלטתו נתן בית המשפט המחוזי למעשה את ההבהרה הסופית לפסק הדין, היא התוצאה האופרטיבית של ההליך, בהמשך לבקשת ההבהרה שהופנתה מאת רשמת ההוצאה לפועל.

כידוע על פסק הדין "כפי שהוא בא לידי ביטוי בהבהרה" רשאים בעלי הדין להשיג בדרך בה היו רשאים להשיג על פסק הדין (ראו: בר"ם 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה , פסקה 14 (11.11.2008); ע"א 7062/14 קליין נ' חברת וילאר נכסים (1985) בע"מ , פסקה 2 (3.5.2015)). זכות זו מוגבלת אמנם "לחלק שהובהר" בלבד, כפי שציין המשיב (וראו בש"א 8350/13 פלונית נ' פלוני , פסקה ו' (6.3.2014)), אך בענייננו "החלק שהובהר" הוא כל אותם נושאים שנדונו בחוות הדעת המבהירה, ואשר הוכרעו סופית בהחלטה מיום 4.12.2014. על הסכום הסופי שנקבע כעת, בסיום הליך ההבהרה, מעוניינים שני הצדדים להשיג, ובהתאם להלכה הנזכרת רשאים הם להשיג על כך בדרך בה היו רשאים להשיג לכתחילה על פסק הדין.

עוד אוסיף כי אין מקום לפצל בהקשר זה את ההחלטה לסעיפים שונים ולבחון כל אחד כשלעצמו, כגישתו של המשיב, אלא יש להביט עליה כמכלול. מסקנה זו, לפיה יש להביט על ההחלטה כמכלול נתמכת גם בכך שבית המשפט עצמו קשר בין טענותיו השונות של המבקש והביט עליהן כמקשה אחת בציינו כי "ייתכן, שאלמלא קיבלתי את טענת [המבקש] באשר לנושא הראשון היה מקום שלא לאפשר תיקון טעויות סופר..." (ראו סעיף 36 להחלטה), וכן עולה היא בקנה אחד עם ההלכה הכללית לפיה אין מקום לפרק החלטה שיפוטית לגורמים, כך שישנה זכות ערעור על כל רכיבי ההחלטה המהווים חלק מפסק דין, גם אם נדרשת היתה בקשת רשות ערעור אילו רכיב מסוים עמד בפני עצמו (ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011)).

אשר על כן נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה ובקשת רשות הערעור, אשר לכתחילה הוגשה ככזו "מטעמי זהירות", תסווג כערעור בזכות.

2.

המשיב עתר בשולי תגובתו למחיקה על הסף של ההליך. הצדק עם המבקש כי בקשה כזו ראוי להגיש בנפרד ולא במסגרת תגובה המוגשת בעניין אחר. מכל מקום גם לגופם של דברים איני מוצאת להורות על מחיקת ההליך. בניגוד לנטען לא נפל פגם באופן הגשת ההליך, וכאשר קיימת אי בהירות לעניין דרך ההשגה על החלטה, האופן הנכון בו יש לנהוג הוא הגשתה של בקשת רשות ערעור, אותה ניתן להסב במידת הצורך לערעור בזכות, בהתאם להוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). כן לא מצאתי כי אורכה של הבקשה או אופן ניסוחה מצדיקים את מחיקתה, וגם האיחור בהמצאת ההליך (עליו יש להצר) אינו מצדיק מחיקה על הסף של ההליך כולו.

3.

סיכומם של דברים - הבקשה למחיקת ההליך על הסף נדחית.

ההליך יסווג כערעור בזכות, וכפועל יוצא ישלים המבקש את סכום האגרה כנדרש. כמו כן יגיש המבקש "דף פתיחה" מתוקן להליך בו יצוינו כל הצדדים להליך קמא, כמצוות הוראת תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי (והמזכירות תערוך עדכון בעניין במערכת "ניהול התיקים").

ההליך יאוחד עם ע"א 536/15 והתיקים יועברו ליומן לקביעת מועד דיון ולהוצאת צו סיכומים.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.