ע"א 136/01 מוחמד אבו סייף נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופטת ר' לבהר-שרון, בה נדחתה בקשתו של המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

1.המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו - על פי הודאתו - בביצוע עבירות אלימות כלפי אשתו. ביום 25.12.00 גזר בית המשפט על העורר 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 8.6.00 עד יום 15.8.00. כן נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירת אלימות או איומים כלפי בן משפחה. בית משפט השלום עיכב את ביצוע גזר הדין עד יום 4.1.00. המערער חויב לשהות ב"מעצר בית" עד למועד זה, וכן להפקיד ערבות עצמית וצד ג' בסך 5,000 ש"ח ולהפקיד מזומנים בסך 2,500 ש"ח.

2.ביום 28.12.00 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לעכב את ריצוי העונש עד למתן החלטה בערעורו על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה. בהחלטתו הוא ציין כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המערער ולאור העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים אין מקום לעיכוב ביצוע. עם זאת המליץ בית המשפט כי הערעור יישמע בהקדם. המערער התייצב ביום 5.01.01 לריצוי עונשו.

3.על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש הוגש הערעור שלפניי. המערער טוען כי יש מקום להתחשב בעברו הנקי של המערער, אשר מרצה עונש מאסר לראשונה בחייו. כן ציין המערער את המלצת שירות המבחן לגזור על המערער מאסר על תנאי בלבד. המערער הדגיש את נסיבותיו האישיות, את היותו מפרנס יחיד למשפחתו, העובד - לראשונה מזה זמן רב - במקום עבודה קבוע. לדבריו, המאסר עלול להביא לפיטוריו ולשלילת פרנסה משני ילדיו הקטינים.

4.בא-כוח המדינה התנגד לעיכוב הביצוע. הוא טען כי בשל סוג העבירות בהן הורשע המערער וחומרתן ובשל אורך תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, אין מקום, על פי ההלכה המקובלת, לעכב את ריצוי העונש. בא-כוח המדינה הוסיף כי המדינה סבורה שסיכויי הערעור קלושים ואף ציין כי בפרקליטות נשקלת בימים אלה האפשרות להגיש ערעור על קולת העונש.

5.דין הערעור להידחות. המערער הורשע בביצוע סדרה של מעשי אלימות קשים כלפי אשתו, שנעשו באכזריות רבה. על-פי כתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, הוא תקף את אשתו בארבע הזדמנויות שונות, והשפיל אותה בצורה קשה. בכל אחד מהמקרים גם איים המערער על אשתו כי יהרוג אותה, כאשר לעיתים לווה האיום בהצמדת סכין לגופה. ביום 5.01.01 החל, כאמור, העורר לרצות את עונשו. לעובדה זו יש חשיבות מיוחדת. למעשה, לא מדובר בשלב זה בדחייה של תחילת ריצוי העונש, אלא בהפסקת המאסר. ראה ע"פ 3060/00 אמינוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וע"פ 2243/98 עופר ארד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

6.כאמור, המליץ בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי הערעור על חומרת העונש יישמע בהקדם. אני מצטרף להמלצה זו ומקווה כי אמנם ייעשה מאמץ בבית המשפט המחוזי בירושלים לקיים את הדיון בערעור במהרה. בנסיבות אלה, בהן המערער הורשע בעבירות אלימות קשות במשפחה, החל כבר לרצות את עונשו וערעורו צפוי להתברר בקרוב, אין מקום לשחררו ממאסר.

אי לכך, הערעור נדחה.