ע"א 1376/07 חן נתן ישרים נ. זוהר ישרים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

המערער, יליד שנת 1983, נפגע בתאונת דרכים ביום 20.9.2001, והגיש תביעת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב ) קבע את שיעור הפיצויים המגיעים לו ועל פסיקתו משיגים שני הצדדים בערעור ובערעור שכנגד.

2.

למערער נקבעו נכויות על-ידי מספר מומחים: 23.5% בתחום הנוירולוגי, 15% בתחום הכירורגי, 14.5% בתחום רפואת העיניים, 10% בתחום האורתופדי, וכן תוספת של 2.5% בגין נכות בתחום אף-אוזן-גרון. לגבי כל אלה לא נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת נסבה על שיעור הנכות בתחום הקרדיולוגי. המומחה בתחום זה קבע נכות של 60% אך בית המשפט המחוזי העמיד את הנכות על 25%, וזאת משום שהתברר כי המומחה לא העריך את הנכות לפי נזק קיים (לאבי העורקים) אלא לאור האפשרות שבעתיד יהיה צורך בהחלפת אבי העורקים – אפשרות שההסתברות לה נמוכה מההסתברות שלא יהיה צורך כזה. בהתחשב באמור נקבעה נכות רפואית משוקללת של 63.41%. הנכות התפקודית הועמדה על 56.96%, בהתאם לנכות הרפואית ובהפחתת הנכות בתחום הכירורגי שאין לה בנסיבות המקרה נפקות תפקודית.

3.

בית המשפט המחוזי פסק למערער פיצוי בראשי הנזק השונים. בכל הנוגע להפסד ההשתכרות התייחס בית המשפט לעובדה שכעבור זמן לאחר התאונה שינה המערער את תכניותיו ללמוד באקדמיה ופנה ללימודי תורה במסגרת של ישיבה. בחירה זו, כך נפסק, אינה קשורה לתאונה אלא מ דובר בבחירה אישית חופשית, ולכן יש לקבוע את בסיס השכר לפי המשכורת הצפויה של תלמיד ישיבה, קרי: שכר מינימום. בהתאם לכך חישב בית המשפט את הפיצוי בתקופות השונות (121,234 ש"ח לעבר ו-573,874 ש"ח לעתיד), ושלל פיצוי בגין זכויות סוציאליות ופנסיה לאור ההנחה האמורה בדבר מסלול חיים של תלמיד ישיבה. עוד קבע בית המשפט פיצויים בעבור כאב וסבל (לפי המדדים שבחוק – 122,532 ש"ח), בעבור הוצאות רפואיות (3,497 ש"ח לעבר ו- 16,645 ש"ח), בעבור עזרה וסיעוד (10,000 ש"ח לעבר ו-15,000 ש"ח לעתיד), ובעבור הוצאות נסיעה (10,000 ש"ח לעבר ו-15,000 ש"ח לעתיד). מסכום הפיצוי הורה בית המשפט לנכות את התשלום התכוף ששולם ואת גמלאות המוסד לביטוח לאומי.

4.

כאמור, שני הצדדים משיגים על פסק-הדין. המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא אימץ את עמדת המומחה הקרדיולוג. כלו-כן הוא סבור כי יש לקבוע לו נכות תפקודית גבוהה יותר. המערער טוען כי בהתחשב נתוניו האישיים הגבוהים, לא היה מקום להניח לצורך הפיצוי כי הוא ישתכר לכל אורך חייו שכר מינימום בלבד. עוד טוען המערער כי הסכומים שנפסקו בגין ההוצאות השונות הנובעות מפגיעתו – נמוכים יתר על המידה. המשיבים – בערעור שכנגד – טוענים כי הנכות התפקודית שנקבעה מופרזת בנסיבות העניין, כי הפיצוי עבור הפסד השתכרות גבוה מן הראוי, וכי היה מקום לנכות תגמולי מל"ל גבוהים יותר בהתאם לנכות הרפואית שקבע בית המשפט.

5.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו למסקנה כי יש מקום להתערבותנו בנקודה אחת הנוגעת לחישוב הפיצוי עבור הפסד השתכרות. ההכרעה בעניין זה, בנסיבות העניין, אינה קלה. אשר לבסיס השכר, נראה כי מבחינת יכולותיו (ובהתעלם מהפגיעות בתאונה), המערער הוא אדם בעל פוטנציאל השתכרות ממשי. המערער נפגע בגיל צעיר יחסית (18), בטרם השתלב במסלול עיסוק מסוים, ובנסיבות כאלה נהוג לבסס את החישוב על השכר הממוצע במשק. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע שהמערער בחר לאחר התאונה ובלא קשר אליה בדרך אחרת – לימודי ישיבה – שהשתכרות נמוכה בצדה. ואכן, ככל שהניזוק מתבגר ובוחר בדרך מסוימת לילך בה, אין להתעלם מכך בפסיקת הפיצוי, ובלבד שמ דובר באינדיקציות שמשקלן מספיק לצורך זה (ראו והשוו ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים , תק-על 2009(1) 2547 (2009)). הדברים יפים בעיקרון גם לגבי בחירה בחיים של לימוד תורה. אלא שבענייננו, ראשית, ספק בעיני אם ניתן באופן החלטי לומר שהבחירה של המערער למקד את כל-כולו בלימוד תורה, ולנטוש תכניות אחרות, הייתה מנותקת לחלוטין מן התאונה. גם אם אין זיקה נראית לעין בין התאונה לבין פנייתו של המערער למחוזות הדת, קשה לדעת או להניח הנחות "חזקות" לגבי האופן שבו היה המערער מנתב את חייו אלמלא התאונה. התאונה ותוצאותיה בוודאי היוו טראומה בחייו של המערער ובהחלט יתכן שהיה לכך קשר למהלכים שבאו לאחר-מכן. שנית, בהתחשב בגילו הצעיר של המערער בעת שבחר לפנות ללימודי ישיבה, בסמיכות לתאונה ובתקופה הלא מאד ארוכה שחלפה מאז, קשה גם לקבוע נחרצות שמ דובר בבחירה יציבה שתמשך לכל אורך תוחלת חיי העבודה של המערער. נהפוך הוא, הראיה החדשה שמבקש המערער לצרף ושעל נכונות תוכנה אין כנראה מחלוקת של ממש, מצביעה על מסקנה שונה במידת הסתברות ממשית.

לאי-הוודאות בעניין בסיס השכר מצטרפת עמימות נוספת. כאמור, בית המשפט המחוזי סטה מקביעתו של המומחה בתחום הקרדיולוגי. כפי שנקבע לא פעם, בית המשפט רשאי לחרוג מקביעות המומחה הרפואי מטעמו – גם אם לא בנקל יעשה זאת – ובוודאי שהדבר נכון כאשר בית המשפט מתחשב במכלול הראיות לרבות דברי המומחה בחקירתו המוסיפים על האמור בחוות-הדעת. בענייננו, כעולה מדברי המומחה ומניתוחו של בית המשפט, קביעת שיעור הנכות הקרדיולוגית מעוררת קושי מסוים ואינה מובהקת, ובית המשפט המחוזי הסתמך לעניין זה – ובדין – על הממצאים הקיימים באשר למצבו של המערער. עם זאת, בתמונה הכוללת יש משקל להערכתו של המומחה כי המערער מצוי "בדרגה גבוהה לסיבוכים בעתיד". גם לעניין הנכות התפקודית קשה להגיע למסקנות חד-משמעיות. המערער אכן סובל ממספר נכויות עקב התאונה, חלקן בעלות נפקות תפקודית מובהקת ואחרות בעלות נפקות תפקודית פחות ברורה, ולכך מצטרפים החששות הנזכרים מפני קשיים רפואיים שהמערער עלול להיתקל בהם בעתיד.

6.

בהתחשב בכל אלה, החלטנו להעלות את הפיצוי בעבור הפסד השתכרות בעתיד לסכום של 1,000,000 ש"ח, בערכי יום פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, וזאת במקום הסכום שקבע בית המשפט המחוזי (573,874 ש"ח). סכום זה בא לאזן בין השיקולים שנמנו לעיל, ובעיקר – את הצורך להתחשב בבסיס שכר גבוה יותר לצורך החישוב.

לגבי יתר העניינים שהועלו בסיכומי הצדדים לפנינו לא מצאנו כאמור עילה להתערבות.

התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו, כמפורט לעיל, והערעור שכנגד נדחה. המשיבה תישא בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך-הדין של המערער בסכום של 20,000 ש"ח.