ע"א 1379/11 אמנון בן עמי נ. א.ג.מ תפן בע"מ

1 .

לפניי בקשה מטעם המשיבה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף מן הטעם שלא קמה במקרה זה זכות ערעור ומן הטעם שהמועד להגשת הליך ערעורי חלף-עבר. הערעור נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה ב' גלאור) מיום 3.1.2011 בדבר התליית הליך שיזם המערער בבית הדין האזורי לעבודה.

2.

המשיבה – חברת א.ג.מ תפן בע"מ – נקלעה להליכי הקפאה. ביום 6.1.2010 אישר בית המשפט את הסדר הנושים (השני) בעניינה ואת מכירתה לצד שלישי. המערער, ששימש בעבר מנכ"ל המשיבה, הגיש ביום 2.5.2010 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בגין אי תשלום פדיון ימי חופשה. המשיבה הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לדחיית ההליך על-הסף, ולאחר זמן-מה – עוד בטרם הוכרעה בקשה זו – הגישה לבית המשפט המחוזי (במסגרת תיק הפירוק) בקשה להתליית ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו בקבעו כי המערער אינו רשאי להגיש בבית הדין לעבודה את תביעתו שבמהותה היא תביעת חוב. בית המשפט הטעים כי אין בעובדה שהמערער משתית את עילתו על טענה בדבר הפרת הסדר הפרישה שנערך בינו לבין המשיבה כדי לשנות מן המסקנה שמדובר בעניין הנכלל בהסדר הנושים. בית המשפט ציין גם את הצהרותיו של המערער במסגרת הסדר הפרישה שלפיהן קיבל את כל המגיע לו וכי הוא מנוע מלהעלות כל תביעה כנגד החברה בעניין הקשור ליחסי העבודה.

נוכח העובדה שבבקשה להתליית הליכים נטען כי על המערער להגיש את תביעתו – ככל שקיימת – לפני הנאמן בהסדר הנושים, נדרש בית המשפט המחוזי גם לשאלה אם אמנם עומדת למערער תביעה כזו. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה. בית המשפט עמד על השתלשלות העניינים בעניינו של המערער במסגרת הליך ההקפאה, וקבע כי:

משחתם המשיב [המערער; ג' ש'] על הסדר הפרישה הכולל את אישורו המפורש שקיבל את מלוא המגיע לו, מוצו זכויותיו במסגרת הליך הסדר הנושים, ואף התייתר הצורך לבחון את תביעת החוב אשר הגיש ב- 14/1/09.

המשיב מחוייב להצהרותיו וענייניו מוצו במסגרת ההסדר.

אשר על כן אין מקום להתיר לו להגיש תביעה בפני הנאמן או לתיק הפירוק, כדוגמת תביעתו בביה"ד האזורי לעבודה ושעיקרה, כאמור, טעויות בדרך החישוב של פדיון החופשה שלו.

בית המשפט המחוזי הורה אפוא על התליית ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה, וחייב את המערער בתשלום הוצאות.

3.

כנגד החלטה זו מופנה הערעור (שהוגש ביום 20.2.2011). במסגרת הערעור טוען המערער כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו למעשה דחה על-הסף את התביעה שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה. על כך משיג המערער הן בנימוקים דיוניים הן בנימוקים לגופו של עניין. בין היתר טוען המערער כי החיוב נשוא התביעה התהווה לאחר צו ההקפאה ולאחר אישור הסדר הנושים הראשון; כי חיוב זה נובע מהסכם הפרישה שנחתם עם המערער (ביום 29.9.2009) ושקיבל תוקף של פסק-דין; וכי המערער רשאי היה לפנות לבית הדין האזורי לעבודה כדי שיבחן מכוח סמכותו את הטענות בדבר אי-קיום ההתחייבויות המעוגנות בהסכם הפרישה.

4.

ביום 11.4.2011 הגישה המשיבה את הבקשה שלפניי – למחיקת הערעור על-הסף. המשיבה גורסת כי בית המשפט המחוזי לא דחה את התובענה על-הסף, כטענת המערער, אלא הורה על התליית ההליכים. מדובר לדעת המשיבה בהחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין בתיק הפירוק (פסק-הדין שאישר את הסדר הנושים), ואשר יש לראות בה החלטה טפלה שהערעור עליה טעון רשות. עוד טוענת המשיבה כי הערעור הוגש לאחר שכבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. טענה חלופית בפי המשיבה, כי גם אם עומדת למערער זכות ערעור הרי שההליך הוגש באיחור וזאת בשים לב לכך שפסק-הדין שוגר למערער על-ידי בא-כוח המשיבה בפקסימיליה ביום 3.1.2011, ואילו המערער חישב את הימים להגשת ההליך על-פי מועד המצאת פסק-הדין על-ידי בית המשפט (4.1.2011).

5.

המערער סבור כי דין הבקשה להידחות. לדבריו, הבקשה להתליית ההליכים בבית הדין לעבודה הייתה במהותה בקשה לדחייה על-הסף, והראיה לכך שעוד קודם לכן הוגשה בקשה זהה לבית הדין האזורי לעבודה שהוכתרה בקשה לדחייה על-הסף (בקשה שלא הוכרעה נוכח החלטותיו של בית המשפט המחוזי). המערער מדגיש כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הביאה לסיומו של ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, וכי לפי שיטתו של המערער – העומדת לבחינה בהליך הערעור – העילה שעליה מושתתת תביעתו היא חיצונית להליך הסדר הנושים. עוד טוען המערער כי בהחלטת בית המשפט המחוזי יש גם הכרעה לגוף "תביעת החוב" ואימוץ עמדת הנאמן בעניין זה. לגבי הטענה בדבר איחור בהגשת ערעור בזכות, מדגיש המערער כי לפי הוראות הדין מסמך ששוגר בפקסימיליה לאחר השעה 13:30 יראו אותו כאילו נשלח ביום למחרת, ולכן ממילא יש לקבוע כי המצאת פסק-הדין נעשתה ביום 4.1.2011.

6.

המשיבה הגישה תשובה לתגובת המערער, בה היא חוזרת ומנמקת את עמדתה כי בנסיבות העניין לא קמה לו, למערער, זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

7.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה למחיקת ההליך על-הסף. לעניין זה אינני רואה צורך להידרש לכל הסוגיות שהועלו על-ידי הצדדים, אשר מקצתן זולגות לתוך הערעור גופו. כך, אינני נדרש לשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לקבוע כפי שקבע, או לשאלת סמכותו של בית הדין האזורי להיזקק להליך שבא לפניו – שאלות שיפה להן כי תיוותרנה לערעור גופו. לצורך הכרעה בשאלת הסיווג שלפניי די בכך שבית המשפט המחוזי בהחלטתו הורה בפועל על סיום ההליכים בבית הדין האזורי, וכן השיב בשלילה לשאלה אם עומדת למערער תביעה בפני הנאמן. כאמור וכמצוטט לעיל, בית המשפט המחוזי בחן את האופן שבו הובא עניינו של המערער במסגרת הליך הסדר הנושים, וקבע כי זכויותיו מוצו וכי "אין מקום להתיר לו להגיש תביעה בפני הנאמן או לתיק הפירוק, כדוגמת תביעתו בביה"ד האזורי לעבודה...". על רקע זה, ניתן לומר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי סתמה את הגולל על טענותיו של המערער בדבר זכויות המגיעות לו מחוץ להליך הסדר הנושים, זאת הן במסגרת הליך בבית הדין האזורי לעבודה הן במסגרת הליך בתיק הפירוק. במצב דברים זה ובנסיבות המיוחדות של המקרה, סבורני כי אין לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת".

8.

אשר למועד ההמצאה של החלטת בית המשפט המחוזי, לאחר עיון בטענות הצדדים ובתצהירו של בא-כוח המערער, איני רואה לקבוע כי ההמצאה בוצעה בתאריך 3.1.2011. יודגש, כי לפי הצהרתו של בא-כוח המערער, ההחלטה אמנם שוגרה למשרדו בפקסימיליה ביום 3.1.2011, על-ידי בא-כוח המשיבה, אך זאת לאחר השעה 13:30, וכי רק ביום המחרת ראה את ההחלטה; ביום 4.1.2011 גם הומצאה לו ההחלטה על-ידי בית המשפט. לאור זאת, ובשים לב להוראות תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש לקבוע כי מועד ההמצאה חל ביום 4.1.2011, וכי הערעור הוגש במועד.

התוצאה היא שהבקשה למחיקת הערעור על-הסף נדחית. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המערער בסך של 3,500 ₪.