ע"א 1391/05 ציון ז'אנו ו-23 אחרים נ. יורו ישראל (י.ש) בע"מ

בפניי בקשה למחיקת ההליך שבכותרת, וכנגדה בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי.

1.הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 25.1.05. פסק הדין ניתן בתובענה בה נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על ביטול עיקולים זמניים שניתנו על ידי בית משפט השלום בירושלים, בטענה כי ניתנו בחוסר סמכות עניינית. צווי העיקולים האמורים הוצאו על ידי בית משפט השלום במסגרת תובענה שהוגשה אליו. לאחר הגשת התובענה, הוגשה לבית המשפט השלום בקשה לעיכוב הליכים ולביטול העיקולים, בנימוק כי קיים שטר בוררות בין הצדדים. בית משפט השלום הורה על עיכוב הליכים כמבוקש, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, וכן על הקטנת העיקולים ועל ביטול של חלקם. לאחר מכן הועבר הסכסוך בין הצדדים לדיון בבוררות. בית המשפט המחוזי, בפסק הדין נשוא ההליך שבכותרת, קיבל את הטענה כי לא ניתן היה להורות על עיקולים בד בבד עם ההחלטה על עיכוב ההליכים, ועל כן דינם של העיקולים להתבטל. לעניין זה קבע בית המשפט, כי הסמכות להורות על סעדים נילווים לתקופת בוררות קבועה בסעיף 16 לחוק הבוררות, והיא נתונה על פי אותה הוראה לבית המשפט המחוזי. משכך נקבע, כי הצווים שניתנו על ידי בית משפט השלום בטלים.

2.השאלה שבפניי היא האם פסק דינה של הערכאה הקודמת נתון לערעור בזכות או ברשות. אין מחלוקת, כי פסק הדין סיים את ההתדיינות בתובענה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי. מבחינה זו, המדובר בפסק דין, על פי המבחנים הנקוטים במסגרת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 כדי להבחין בין פסק דין ובין החלטה אחרת. השאלה היא, האם חלה על העניין הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, לפיה "החלטה לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות.....".

3.שאלת פירושה של הוראת סעיף 38 עמדה במרכז הדיון בע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, נז(5) 933. באותה פרשה נקבע, כי יש לפרש את הביטוי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" שבסעיף 38 פירוש רחב. על פי פירוש זה, מצויים בגדר ההוראה "....עניינים שונים ומגוונים של בוררות אף שהליכים בגינם לא הוגדרו מפורשות בחוק הבוררות, וסדר הדין על פיו הם נדונים הוא סדר דין רגיל..... אף בעניינים אלה, כמו גם בענייני בוררות שהליכים בגינם הוגדרו במפורש בחוק הבוררות, נתונה לבעל הדין שלא זכה במשפטו רשות ערעור ולא עומדת לו זכות ערעור על פסק הדין".

ביסוד גישה זו עומדים שיקולים הנעוצים בטיבו של מוסד הבוררות. בית המשפט נדרש, בהקשר זה, לכך שאחת ממטרותיו העיקריות של חוק הבוררות היא "....ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר בדרך של הגבלת אפשרויות הערעור על החלטות בתי המשפט בענייני בוררות". נקבע, כי יש לפרש את הוראת סעיף 38

"....על רקע המגמות הכלליות העומדות ביסוד מוסד הבוררות שעיקרן חיזוקו של מוסד זה מן הצד האחד, והגבלת התערבות בית המשפט בהליך הבוררות למינימום הנדרש בעיקר כדי להבטיח את תקינותם של הליכי הבוררות ועמידתם במבחן עיקרי הצדק הטבעי ותקנת הציבור. במסגרת הדאגה לחיזוק מוסד הבוררות ביקש החוק למנוע מצבים בהם בעל דין ינצל לרעה את הליכי בית המשפט כדי להערים מכשולים ועיכובים על מהלכה של הבוררות. מגמה זו הצדיקה מלכתחילה העמדת מגבלה על הביקורת הערעורית הנתונה לגבי החלטות בית המשפט בענייני בוררות, על דרך קביעה כי ביקורת זו לא תינתן כענין שבזכות אלא כענין של רשות בלבד. מיגבלה זו יוצרת מסננת דיונית ראויה מפני ערעורי סרק, ומגבילה את הביקורת הערעורית על החלטות בעניני בוררות לעניינים שחשיבותם ומשקלם המיוחד מצדיקים זאת."

על רקע זה נקבע, כי יש לפרש את הוראת סעיף 38 "פרשנות רחבה", לפיה "החלטה של בית משפט לפי חוק זה" כוללת גם הליכים שעניינם בוררות, גם אם אינם מצויים בגדריו של הליך מוגדר על פי חוק הבוררות, וזאת בתנאי כי ".... במרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר, והן על הליכים לאחר נתינתו, הכל בהתאם לעניין...".

5.כיצד באה אמת מידה זו לביטוי במקרה שבפניי? פסק דינה של הערכאה הקודמת לא ניתן במסגרת הליך מיוחד לפי חוק הבוררות. עניינה של ההחלטה אף לא היה החלטה או פעולה של הבורר במסגרת הבוררות. הצווים הזמניים בהם מדובר ניתנו, לכתחילה, שלא במסגרת הליך לפי חוק הבוררות, אלא במסגרת תובענה רגילה. כל אלה נוטים לטובת עמדת המערערים, לפיה אין ההליך שבכותרת בא בגדר הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות.

עם זאת בעיקרו, דן פסק דינה של הערכאה הקודמת בהחלטה שיפוטית, לעניין צווים זמניים שניתנו על ידי בית משפט השלום, ואשר נועדו לחול במשך תקופת הבוררות. הדין המהותי על פיו הוכרעה ההתדיינות בבית המשפט המחוזי הוא חוק הבוררות עצמו. במצב דברים זה, ונוכח קיומה של התדיינות בבוררות בין הצדדים, הרי שעל פי הגיונה של ההכרעה בפרשת גרוס, יש לומר כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות חלה על העניין שבפניי. מכך עולה, כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין, ודינו להימחק.

6.המערערים עתרו להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער כנגד פסק דינה של הערכאה הקודמת. פסק הדין ניתן ביום 25.1.05. הוא נתקבל אצל באי כוח המערערים ביום 30.1.05. הערעור הוגש ביום 9.2.05, תשעה ימים אחרי כן, ופרק זמן ניכר לפני שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער כנגד פסק הדין. נראה לי, כי במצב דברים זה יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער. אכן, הערעור הוגש במהירות ההולמת את קיומם של הליכי בוררות בין הצדדים. במועד בו הוגש, היה בערעור כדי להעמיד את המשיבה, מבעוד מועד, על כך שהמערערים אינם משלימים עם פסק דינה של הערכאה הקודמת. זאת ועוד, אף כי המערערים טעו בדין לעניין אופן הגשת ההליך, הרי שטעותם לא היתה טעות בלתי סבירה בנסיבות העניין, שכן היקף פרישתה של הוראת סעיף 38 במקרה זה היה טעון פרשנות משפטית, ואינו מובן מאליו. במצב זה, מתקיים טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת (ראו ע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32).

התוצאה היא כי אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערים יוכלו להגיש בקשת רשות לערער תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. קבלת בקשת הרשות לערער לרישום מותנית בהמצאת אישור על כך שהמערערים שילמו למשיבה את הוצאות ההליך שבפניי בסך של 1,500 ₪. סכום זה כולל מע"מ כדין.