ע"א 1394/01 יהודה פוקס נ. משרד הפנים

1.עניינה של עתירה זו בטענות העותר נגד ביטול רשיונו להחזקת כלי יריה ובקשתו לחידוש הרשיון.

בעתירתו טוען העותר כי אין סיבה לשלול ממנו את רשיונו להחזקת כלי יריה לאחר שהליכים משפטיים שהתקיימו נגדו הסתיימו. הוא טוען כי הסתמכותם של המשיבים 1 ו3- על המלצת משטרת ישראל - המשיבה 2 לעתירה - לשלול את רשיונו, אינה מבססת עילה מספקת לשלילת הרשיון, וכי החלטתם נעדרת בסיס ראייתי. העותר ציין בעתירתו כי הוא זקוק לנשק לשם שמירה על ביטחונו האישי וביטחונם של אחרים במסגרת עבודתו.

2.השתלשלות העובדות הכרוכות בביטול רשיון הנשק של העותר פורטה בתגובת המדינה לעתירה ולהלן העובדות כפי שהן נלמדות מהתגובה ומהמסמכים שצורפו לה.

בשנת 1978 קיבל העותר רשיון להחזקת אקדח. ביום 22.4.96 הודיע המשיב 3 לעותר כי בכוונתו לבטל את רשיונו להחזקת אקדח מתוקף סמכותו על פי סעיף 12 לחוק כלי היריה, תש"ט - 1949 (להלן: "החוק"). בתגובה לפניותיו נמסר לעותר כי הטעם לביטול הרשיון נעוץ בהתנגדות המשטרה להמשך החזקת האקדח על ידי העותר נוכח הרשעותיו בעבירות רכוש וסדר ציבורי וקיומם של הליכים פליליים נוספים המתנהלים נגדו. ביום 26.1.97 הודע לעותר על ביטול רשיונו להחזקת כלי יריה והובהר לו כי על פי הוראת סעיף 14 לחוק עליו להפקיד מיידית את האקדח בתחנת משטרה. רק ביום 9.11.97, היינו כעשרה חודשים לאחר שנדרש להפקיד את נשקו, פנה העותר למשטרת ישראל בבקשה לדעת את הטעמים לביטול הרשיון. במכתב מיום 27.11.97 השיבה המשטרה לעותר כי עניינו נבחן שנית והוחלט שאין מקום לשינוי ההמלצה לפיה רשיונו להחזיק בנשק יישלל עד לתום ההליכים הפליליים שהתנהלו נגדו. במכתבה חזרה המשטרה על הדרישה כי העותר יפקיד את נשקו במשטרה לאלתר, אולם העותר לא הפקיד את הנשק כנדרש, אלא רק בחודש אוקטובר 2000. בינתיים, ביום 4.10.99 הסתיימו ההליכים שהיו תלויים ועומדים נגד העותר בהרשעתו בתקיפה ובזיכויו מעבירות של הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, תקיפת עובד ציבור ואיומים. עוד עולה מהתגובה המקדמית מטעם המשיבים כי מאז ביטול רשיונו של העותר להחזיק בנשק נפתחו נגדו תיקים פליליים נוספים ואף תלויים ועומדים נגדו כיום שני כתבי אישום בבית משפט השלום בחיפה המייחסים לו עבירות של ניסיון לתקיפת עובד ציבור, הכשלת עיקול, תקיפת עובד ציבור, תקיפת שוטר ואיומים.

3.לטענת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף וזאת נוכח הוראת סעיף 12(ג1) לחוק הקובעת לאמור:

"(1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2)(א) [פקיד רישוי - ד.ב] (להלן - ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב תוך 45 ימים ממועד קבלתה בפני מי ששר הפנים ימנה לעניין זה (להלן - הממונה).

(2) התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לעניין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל...

(3) הממונה יחליט בערר תוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו".

העותר לא הגיש ערר על החלטת פקיד הרישוי. לפיכך צודקת המדינה בטענתה כי משלא מיצה העותר את הליכי הערעור העומדים לו על פי חוק אין מקום כי בית משפט זה ידון בעתירתו [ראו למשל: בג"ץ 1295/00 עטאלי נ' משטרת ישראל

ואח' ( לא פורסם) ; בג"ץ 3106/00 עיסא נ' משרד הפנים - פקיד רישוי נשק ואח' (לא פורסם)].

מהודעת המדינה משתמע כי לעותר עומדת הזכות לפנות לממונה בערר ויש להניח כי תינתן לו הארכת מועד לשם כך.

נוסיף עוד כי מהעובדות שהביאו המשיבים לידיעתנו עולה כי בעתירתו העלים העותר עובדות מהותיות, שהן חיוניות לעתירה, ואף מטעם זה נראה כי אין הוא ראוי לסעד מבית משפט זה.

אשר על כן, העתירה נדחית.