ע"א 1406/04איזבל בלאס נ. עו"ד יעקב בואיר הנאמן על נכסי החייבים

בערעור שבכותרת נתבקשה המערערת להתייחס לשאלה האם ניתן היה להגיש את ההליך הערעורי כערעור בזכות, כפי שעשתה.

ההליך הערעורי מופנה כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 29.1.04. וזו לשון ההחלטה:

"הבקשה שבפני הוגשה עוד ביוני 2003. לבקשה צורפו מסמכים. בזמן שקבעתי את הדיון בפני, שמרתי על הבקשה כבקשה למתן הוראות, אם כי ניתן להגיש תצהירים. אינני רואה כל מקום היום לסטות מההחלטה הקודמת.

באשר למסמכים שהתבקשו, כל המסמכים שנמסרו היום על ידי הנאמן היו בפני הצדדים ונמסרו להם גם בזמן קודם וגם בסמוך לדיון. חלק מהעדים נחקר אף בבית המשפט, ונחקר בפני הכנ"ר. הדיון איננו עד כדי כך סבוך שסברתי שיש להעביר אותו לבית משפט אחר. בית משפט זה מצוי בתיק, שמע חלק מהעדים, כשנחקרו בפניו. ואף קרא בקשות אחרות.

באשר לנטל פתיחת הראיות, אינני רואה מקום, לא של הנאמן ייחקר בדרך כלשהי ודי במסמכים שהוא הגיש, על מנת לפתוח בהבאת הראיות.

באשר למשקלן ובאשר לשאלה האם הנאמן הוכיח בסופו של דבר את הטענות הנטענות על ידו, אלה תיבדקנה בסופו של הדיון.

ניתנה לכל המשיבים הזדמנות להגיש תצהיר בתגובה. כיום אנחנו ננהל את החקירה על התצהירים שנמצאים בפני בית המשפט. לפי הסדר אנחנו ננהל את המשפט"

יש להעיר, כי ההחלטה האמורה ניתנה במסגרת בקשה למתן הוראות של נאמן שהוגשה לבית המשפט המחוזי בגדרי הליכי פשיטת רגל, ובה עתר הנאמן להצהיר על ביטול עסקת מכר המתייחסת לדירת מגורים של המערערת ושל בעלה.

נקודת המוצא לבחינת שאלת קיומה של זכות ערעור לבית משפט זה מצויה בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"מ – 1980, הקובעת כי:

"182. (א) הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה.

(ב) ניתן הצו בבית משפט שלום, אפשר לערער עליו בפני בית המשפט המחוזי והחלטתו תהיה חולטה, זולת אם ראה לנכון לתת רשות מיוחדת לערער

לפני בית המשפט העליון בשאלה שבמשפט.

(ג) ניתן הצו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, אפשר לערער עליו לפני בית המשפט העליון".

הוראה זו סוטה מן המבחן הרגיל לקביעת זכות ערעור, הקבוע בדין הכללי, ומעניק זכות ערעור על פסק דין, להבדיל מ"החלטה אחרת". מבחנה של הוראה זו טמון בשאלה האם מדובר ב"צו בפשיטת רגל". בפסיקה נקבע, כי יש לפרש מונח זה ככולל "....צווים הניתנים על ידי בית המשפט במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה, בית משפט לענייני פשיטת רגל" (ראו בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ [בפירוק] דינים עליון נד 429). בית המשפט באותה פרשה פסק, כי לעניין זה העובדה שהחלטה פלונית ניתנה בגדרי הליך שהוא במהותו הליך המיוחד להליכי פשיטת רגל אינה מלמדת על קיומה של זכות ערעור ביחס לאותה החלטה, שכן גם בהליכים כאמור

"....עשוי בית המשפט לתת החלטות וצווים שלא לשם הפעלת סמכותו לפי הפקודה, כבית משפט לענייני פשיטת רגל. כך, למשל, עשוי הוא לפסוק בעניינים שבסדר דין ולהיזקק לשם כך לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שכמצוות תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל "יחולו על הליכי פשיטת רגל, במידה שאינן סותרות תקנות אלה ובשינויים המחויבים לפי העניין". החלטות בעלות אופי דיוני, או המתייחסות לשאלות של קבילות ראיות, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פשיטת רגל, אינן בגדר צווים בפשיטת רגל; והוא הדין בהחלטות, הניתנות במהלך הדיון בהליך כזה, הנסמכות על עקרונות משפט כלליים ושאין עצן משום הכרעה בעניין של פשיטת רגל כמשמעו בפקודה".

על פי אמת מידה זו, לא עומדת למערערת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר הובאה במלואה לעיל. המדובר בהחלטה דיונית באופיה, אשר אין בה כל ציווי אופרטיבי או מימוש של הסמכות המיוחדת הנתונה לבית המשפט של פשיטת הרגל. ככזו, המדובר בהחלטה הנמצאת במובהק מחוץ לתחום ההחלטות הנתונות לערעור בזכות לפי סעיף 182 הנ"ל. כל כולה של ההחלטה נוגעת לסדרי דיון, לשאלת חקירתו של הנאמן, ולסדרי הגשתו של חומר לבית המשפט. לא ניתן לראות, ולו באחד ממרכיבים אלה, משום צו בפשיטת רגל הנתון לערעור בזכות לבית משפט זה.

התוצאה היא, כי הערעור שהוגש כערעור בזכות הוגש שלא כדין, ואני מורה על מחיקתו מן הרישום. החלטה זו תועבר ללא דיחוי למערערת באמצעות הפקסימיליה.