ע"א 1458/01 חנן סויסה נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בו הואשם ביחד עם אדם נוסף בעבירות של רצח, שוד והתפרצות. על פי הנטען בכתב האישום, העורר קיבל מידע מאדם אחר ולפיו בדירתן של דינה קדוש ובתה שלומית קדוש מצויים כמיליון דולר שהותיר אבי המשפחה. בעקבות קבלת המידע, קשר העורר קשר עם שני אנשים נוספים לשדוד את שתי הנשים בדירתן. על פי הנטען, העורר ושני שותפיו הגיעו לדירה לאחר חצות ובעוד העורר נותר מחוץ לדירה, שני האחרים פרצו לתוכה. השודדים קשרו את רגליה של שלומית קדוש, כבלו את ידיה *מאחור וסתמו את פיה בנייר דבק. את דינה קדוש השליכו השודדים על הרצפה, השכיבוה על בטנה, כשמחצית גופה מתחת למיטה וראשה מוצמד לקיר. הם כפתו את ידיה מאחור וליפפו נייר דבק סביב ראשה שחסם את פיה. לאחר קשירתה, התעללו השודדים בשלומית ואיימו עליה, על מנת שתמסור היכן מצוי הכסף. כתוצאה מקשירתה וחסימת פיה נפטרה דינה קדוש מחנק. עוד נטען, כי בשלב מאוחר של השוד נכנס העורר עצמו לדירה ומשנוכח כי דינה נפטרה נמלט מן המקום וכך גם שני שותפיו.

משנפל חשד על העורר, עצרה אותו המשטרה לחקירה, ועתה משהוגש כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי תל-אביב יפו (השופט ע' מודריק) קבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת כדי לקשור לכאורה את העורר למעשה השוד, אולם אין בתשתית הראייתית כדי לקושרו לעבירת הרצח, משום שעבירת הרצח לא תוכננה מראש במסגרת הקשר הפלילי. על פי קביעתו, קיומן של ראיות לכאורה לעבירת השוד מקימה חזקת מסוכנות כנגד העורר שכן מדובר בעבירה הכרוכה באלימות חמורה, ועל כן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר טענה באת כוח העורר כי אין ראיות המלמדות שבתכנון השוד היה צפוי שימוש באלימות, ולטענתה, גם אם הייתה תכנית לאלימות, אין בה כדי להקים עילת מעצר שכן נדרש שהאלימות שבה מדובר תהיה חמורה. באת כוח העורר הציעה חלופת מעצר באילת תחת פיקוחו של מי שהיה מפקדו של העורר בעת שירותו הצבאי.

באת כוח המדינה הדגישה את חומרת מעשי האלימות ואת העובדה כי העורר ושותפיו תכננו לכבול את דיירי הדירה בעת השוד. היא הדגישה את מקומו המרכזי של העורר בתכנון השוד ותיאום מהלכיו. לטענתה, בנסיבות אלה אין בחלופה למעצר כדי למנוע את החשש לעבירות נוספות או את החשש לניסיונות להשפיע על עדים.

2.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. מוכנה אני להניח, כי לא כל עבירת שוד מקימה חזקת מסוכנות, וכי רק שוד שנסיבותיו מלמדות כי נעשה

"באלימות חמורה או באכזריות" (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-) מקים חזקה כאמור. אולם, המקרה שלפנינו נכלל בגדרי הסעיף. קשה לקבל את גרסתה של באת כוח העורר ולפיה, העורר לא צפה שיעשה שימוש באלימות חמורה בעת ביצוע השוד. הראיות לכאורה מצביעות על כך שהעורר היה היוזם של השוד, הוא קיבל מידע מקרוב משפחתה של קורבן העבירה והוא שגייס את שני שותפיו למעשה, ביודעו כי בדירה מתגוררות שתי נשים, אחת מהן קשישה. הראיות לכאורה ונסיבות העניין אף מלמדות, כי העורר ידע על האפשרות כי הנשים תהיינה בדירה בעת השוד, ולכן הוא וחבריו הצטיידו בנייר דבק כדי לכבול את הנשים ולחסום את פיהן. ככל הנראה מהראיות, קשירתה של דינה קדוש וחסימת פיה היא שהביאה למותה מחנק. מכל מקום, אין ספק שפריצה לדירת מגורים באישון לילה, כששתי הנשים ישנות במיטותיהן ועריכת חיפוש ו"חקירה" כדי למצוא את מקום המסתור של רכושן, חייבה שימוש באלימות שעל פניה היא אלימות חמורה. הכנת חומרים שיסייעו "להשתלט" על קורבנות השוד מלמדת על צפיות של מעשים אכזריים.

כעולה מן הראיות, העורר לא היה רק הנהג שהמתין לשודדים בחוץ, אלא היה הרוח החיה והמארגן של השוד. אין ספק שמי שמשתתף בפעילות עבריינית מסוג זה, והוא הרוח החיה בארגון הפעילות, בגיוס השודדים ובהבאתם למקום העבירה, הוא אדם שקמה נגדו חזקת מסוכנות.

3.בנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה, איני סבורה כי חלופת מעצר תוכל להשיג את מטרת המעצר. החשש מהימלטות העורר מאימת הדין אך מתחזק נוכח העובדה כי אחד משותפיו נמלט לחו"ל, ושותף אחר ניסה אף הוא להימלט מן הארץ - ניסיון שלא עלה יפה.

אשר על כן, דין הערר להידחות.