ע"א 1503/97 הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ. פפר יובב

המשיב 1 הינו בעל קרקע ברעננה. ביום 31.3.82 נתקבלה בוועדה המקומית לתכנון ולבניה ברעננה (היא המבקשת) תכנית מתאר. טענת המשיב היתה, כי התוכנית פוגעת בזכויותיו ולפיכך זכאי הוא לפיצויים. התביעה הוגשה למבקשת ביום 22.3.1983. המבקשת דנה בתביעה, ובהחלטתה מיום 2.11.83 החליטה לדחותה. מן המבקשת הועבר הדיון לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. ביום 28.8.87 אושרה החלטת המבקשת בדבר דחית התובענה. ביום 15.6.93 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי לקבלת פיצויים.

עם תחילת הדיון טענה המבקשת, כי יש לדחות את הבקשה על הסף בעילת התישנות הקבוע בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-. הטענה היתה, כי התביעה לבית המשפט המחוזי הוגשה לאחר תום מועד ההתישנות. אליבא דמבקשת, מועד הגשת התביעה היה כחלוף שנה מיום החלטת המבקשת. לחלופין נטען, כי גם אם תקופת ההתישנות הינה שבע שנים, הרי שגם מועד זה חלף עבר לו - שכן עילת התביעה קמה ביום אישור התוכנית (31.3.82) ואילו התביעה הוגשה רק ביום 15.6.93.

בפסק דינו מיום 11.5.94, נתקבלה טענת המבקשת ונקבע כי אכן עומדת למבקשת הגנת ההתישנות. בית המשפט דחה את טענת המשיב, לפיה אין להביא בתקופת ההתישנות את התקופה בה היה ענין נדון בפני הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין הוא נצרך להכריע בשאלה אם תקופת ההתישנות שבחוק התכנון והבניה התשכ"ה1965- קובע תקופת התישנות של שנה או של שבע שנים שכן גם אם התקופה היא של שבע שנים, חלף עבר לו המועד. על יסוד טעמים אלה נתקבלה בקשת המבקשת והתובענה נדחתה על הסף.

על החלטה זו הגיש המשיב ערעור. בפסק דינו מיום 18.2.97, קיבל בית משפט זה את ערעורו של המשיב וקבע, כי טעה בית המשפט המחוזי משדחה את תביעת המשיב על יסוד קיומה של התישנות. אשר לאורכה של תקופת ההתישנות, קבע בית המשפט, כי אין לקבל את העמדה לפיה הרוצה לפנות לבית המשפט מכח סעיף 199 לחוק התכנון והבניה, חייב לעשות כן תוך שנה מיום היוצרות עילת התביעה. בית המשפט קבע, כי התקופה של שנה, על פי סעיף 197(א) לחוק, מתיחסת רק למועד בו יש להגיש את התובענה לועדה המקומית. אין הוראה זו חלה על הפניה לבית המשפט. בפניה מעין זו, קבע בית המשפט, חל ההסדר הכללי של חוק ההתישנות, התשי"ח1958-, קרי, תקופת התישנות של שבע שנים. אשר למועד בו נולדת עילת התביעה, קבע בית המשפט, כי אמנם פורמלית קמה עילת התביעה עם פרסום התוכנית (31.3.82) אולם מעשית, אין מקום לפנות לבית המשפט המחוזי אלא לאחר שמוצו ההליכים בפני הוועדה המקומית והוועדה המחוזית. לשון אחר: בענין שבפנינו, החל מרוץ ההתישנות (קרי, התגבשה עילת התביעה) רק משעה שנדחתה תובענתו בפני הוועדה המחוזית (28.8.87). לפיכך, ומשעה שהתובענה הוגשה לבית המשפט תוך שבע שנים מיום החלטת הוועדה המחוזית, הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי. בשולי פסק דינו הוסיף בית המשפט, כי הסוגיה שבפניו מצאה בינתיים פתרונה בתיקון 43 לחוק התכנון והבניה (תשנ"ה1995-), לפיו נקבע מועד התישנות של 3 שנים להגשת תובענה לוועדה המקומית, ומועד של 45 יום לפניה לבית המשפט מיום ההחלטה בוועדה המחוזית.

על החלטה זו, מונחת בפני בקשה לקיום דיון נוסף. ראשית , טוענת המבקשת, כי קביעת בית המשפט לענין הפסקת מירוץ ההתישנות בעת הדיון בפני וועדת התכנון הינה חדשנית, שכן לא הובהר כל צרכו אם הוועדה המקומית או המחוזית הינן בגדר בית משפט כמשמעו בסעיף 15 לחוק ההתישנות התשי"ח1958-. כן טוענת המבקשת, כי ההלכה שנקבעה חדשנית היות והיא מקימה עילת תביעה עצמאית עם החלטת הוועדה המקומית, ובכך יצר בית המשפט עילת תביעה "יש מאין". שנית , טוענת המבקשת, כי כשם שבדיני הנזיקין מוגבלת תקופת ההתישנות ל10- שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כך צריכה תקופת ההתישנות במקרה דנן להימנות מיום כניסתה לתוקף של התוכנית ולא ממועד מאוחר יותר. המבקשת מציינת, כי בקביעת תחילת ההתישנות למועד ההכרעה בוועדה מחוזית, הרחיב בית משפט זה את גבולות ההתישנות יתר על המידה, והפר את האיזון שבין אינטרס הפרט לבין אינטרס הציבור, כפי שזה מצא ביטויו בהליכי הערעור שבחוק התכנון והבניה. שלישית , טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט משקבע כי הסוגיה אינה מתעוררת כיום, היות וחוק התכנון והבניה תוקן (תיקון 43) התשנ"ה1995-, ולפיו ישנה מסגרת קבועה למועדי התביעה וההתישנות. אליבא דמבקשת, חזרה קושיא לדוכתא, שכן גם כיום נותרה בעינה השאלה אם מירוץ ההתישנות שבחוק נעצר בתקופה בה מצוי ההליך בפני הוועדה המקומית והמחוזית, וכן נותרה בעינה השאלה אם בתום הדיונים ומתן ההכרעה, קמה לתובע עילת תביעה עצמאית, יחד עם תקופת התישנות חדשה של שבע שנים. רביעית , טוענת המבקשת, כי המשיב כבול לתביעה המקורית שהגיש לוועדה המקומית, וכי בתביעתו לבית המשפט ביקש סעד שונה. אליבא דמבקשת, אין המשיב יכול לסטות מתביעתו המקורית ולפיכך - ובהיעדר התיחסות לנקודה זו בשתי הערכאות שדנו בענין - יש להחליט בסוגיה זו על דרך של קיומו של דיון נוסף. לסיכום טענותיה טוענת המבקשת, כי ההלכה דנן מהווה הלכה חדשנית, בעלת ענין ציבורי ומשפטי נרחב, ומטעמים אלה, יש טעם בקיום דיון נוסף בענינה.

משיב מס' 1, בתשובתו, מתנגד לקיומו של דיון נוסף. לדידו, אין מתעוררת במקרה דנן כל שאלה שיש להעמידה למבחן נוסף בפני הרכב מורחב של בית משפט זה. המשיב מציין כי לאור התיקון לחוק התכנון והבניה הפכה הסוגיה לתאורטית ממילא. אשר לטענה בדבר סעיף 15 לחוק ההתישנות, טוען המשיב, כי גם אם תתקבל פרשנותה של המבקשת - לפיה הוועדה המקומית והמחוזית הינן "בית משפט", ולכן אין בתום ההליך עילה חדשה אלא המשך מירוץ ההתישנות מן העילה הראשונה (קרי, יום פרסום התוכנית) - הרי שגם אז, במקרה דנן לא חלפה תקופה זו ואין חשיבות מעשית לפרשנות המוצעת. לענין זה מוסיף המשיב, כי לא בית המשפט המחוזי ואף לא בית המשפט העליון נדרשו לתחולת סעיף 15 בנסיבות הענין ולכן אין מקום להידרש לשאלה זו - ככל שהיא מתעוררת - בהליך דנן. אשר לטענה בדבר תחולת ההתישנות שבדיני הנזיקין, טוען המשיב, כי השוואה זו אינה ממין הענין ואין מקום להיזקק לה. לסיכום לטענותיו, טוען המשיב, כי אין בנימוקי הבקשה כל עילה לקיומו של דיון נוסף ולפיכך דינה להידחות.

המשיבה 2, בתשובתה, מסכימה כי בנסיבות הענין מתעוררת בעיה משפטית עקרונית אולם לטענתה, הפך הענין לתיאורטי וזאת לאור התיקון לחוק התכנון והבניה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, הוראות חוק התכנון והבניה תוקנו ונראה לכאורה - מבלי להביע עמדה בענין זה - כי כיום אין עוד קושי פרשני אשר למשמעות הפניה לבית המשפט המחוזי - הן בהיבט המהותי (קיומה של עילת תביעה נפרדת) והן בהיבט הפורמלי (מועד הגשת הערר). על יסוד זה, וכאמור בפסק דינו של בית משפט זה ובתשובת משיבה מס' 2, מאבד הסכסוך דנן מהיבטיו העקרוניים לענין חדשנות ההלכה והשלכותיה על הלכות קודמות ועל המציאות המשפטית בתחום הנדון. לפיכך, אין לראות הצדקה ענינית לשוב ולדון בענין הנדון (ראה: דנ"א 516/91 בנדרלי ואח' נ' קרן גמלאות של חברי אגד , פ"ד מה(3) 356). אשר לטענה בדבר תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתישנות - הרי שכאמור לעיל, לא נקבע כל חידוש ואף לא היתה כל התיחסות לתחולת סעיף זה בנסיבות המקרה. די בטעם זה כדי לדחות את הטענה שכן אין הליך לקיים דיון נוסף מהווה ערעור נוסף על פסק הדין (ראה: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הוא הדין לענין ההשוואה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין. אף בענין זה לא הוכרע דבר וענין בפסק הדין ואין בהיקש ממין זה כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף בפני בית משפט זה. אשר לטענת המבקשת לענין כבילתו הדיונית של המבקש בתביעתו בפני הוועדה המקומית לענין סכום הפיצוי - אף בטענה זו לא מצאתי עילה לקיומו של דיון נוסף ואין בה אלא משום בקשה לדון בסוגיה דיונית כערכאת ערעור לכל דבר וענין. סיכומו של דבר, אין בבקשה דנן כל נימוק או עילה לקיומו של דיון נוסף ולפיכך דין הבקשה להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 3,500 ש"ח ובהוצאות המשיבה 2 בסך 1,500 ש"ח.