ע"א 1536/15פז חברת נפט בע"מ נ. תחנת דלק חוואסה בע"מ

1.

לפני בקשה לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף ) ב-ת"א 22685-04-12, וזאת עד להכרעה בערעורן של המבקשות, שהוגש בתאריך 01.03.2015.

אביא בקצרה את הנתונים הצריכים להכרעה בעניין.

רקע עובדתי וההליך במחוזי

2.

בסמוך לצומת הצ'ק פוסט בחיפה ממוקמת תחנת דלק המכונה: "פז חוואסה" (להלן: התחנה ), אשר מאז סוף שנות החמישים של המאה הקודמת פועלת תחת שם הדגל של המבקשת 1 ( פז ). הקרקע עליה מצויה התחנה הינה בבעלות קרן קיימת לישראל, והיא הוחכרה בשנת 1957 למנוחים: כץ וכהנא ז"ל (להלן: כץ וכהנא ).

3.

המשיבים 7-2 הינם יורשיהם החוקים של כץ וכהנא (להלן: היורשים ) והמשיבה 1 היא חברה פרטית, אשר היתה בעבר בבעלות כץ וכהנא וכיום הינה בבעלותם וניהולם של היורשים .

4.

המבקשת 1 הינה חברה ציבורית, העוסקת בשיווק ומכירה של מוצרי נפט והיא חברת האם ובעלת מלוא המניות של המבקשת 2.

5.

במשך השנים הוסדרה מערכת היחסים בין הצדדים בקשר עם ניהול התחנה באמצעות מספר חוזים. לצורך הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע – רלבנטיים בעיקר ההסכמים שלהלן (השתלשלות המערכת ההסכמית בין הצדדים סוקרה באופן מלא וממצה בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד):

(א)

הסכם חכירה ראשית – בשנת 1957 נחתם כאמור חוזה חכירה (ראשי) בין קרן קיימת לישראל לבין: כץ וכהנא . במסגרת חוזה זה הוסכם על חכירת הקרקע, שעליה מצויה

התחנה ל כץ וכהנא למשך 49 שנים, וכן הוענקה להם אופציה להאריך את תקופת החכירה ב-49 שנים נוספות, כאשר התקופה השנייה עתידה להסתיים בשנת 2049 (להלן: הסכם החכירה הראשית ). למען שלמות התמונה יצויין כי זכויות חכירה ראשית אלה נרשמו במרשם המקרקעין רק בשנת 2012.

(ב)

הסכם חכירת משנה – בין: כץ וכהנא , שהיו, כאמור, החוכרים הראשיים של הקרקע שעליה ממוקמת התחנה , לבין: חברת סופדי חברה להפצה והספקה בע"מ, שלימים הפכה למבקשת 2 (להלן: סופדי ) נחתם, בתאריך 21.01.1957, הסכם חכירת משנה, שבמסגרתו הוחכרו זכויותיהם במקרקעין של כץ וכהנא ל סופדי לתקופה של 10 שנים וניתנה ל סופדי אופציה להאריך את חכירת המשנה ב-10 שנים נוספות, בעבור דמי חכירה הזהים בגובהם לדמי החכירה המשולמים על ידי כץ וכהנא על פי הסכם החכירה הראשית (להלן: הסכם חכירת המשנה ). במכתב מתאריך 23.11.1965, שנשלח ל כץ וכהנא

–

סופדי הודיעה כי ברצונה לממש את האופציה שניתנה לה ולהאריך את החכירה המשנית ב-10 שנים נוספות, ואף מעבר לכך, עד לתום תקופת החכירה הראשית "כפי שתוארך מזמן לזמן".

(ג)

הסכם הקמעונאות – בשנת 1960 נחתם חוזה קמעונאות בין המשיבה 1 לבין המבקשת 1, שעל פיו התחייבה המשיבה 1 לשווק בתחנה את מוצריה של חברת הדלק (תחילה דובר על מוצרים של חברת האנרגיה העולמית SHELL ולאחר מכן מוצריה של המבקשת 1) באופן בלעדי, ללא מגבלת זמן כלשהי, כאשר חברת הדלק היא אשר מכתיבה למשיבה 1 את המחיר הסופי לצרכן (להלן: הסכם הקמעונאות ).

(ד)

הסכם ההפעלה – בשנת 1999 נחתם בין המשיבה 1 לבין המבקשת 1 הסכם נוסף, שבגדרו נקבע כי המבקשת 1 היא שתפעיל את התחנה למשך תקופה של ארבע שנים, וכן ניתנה לה אופציה להאריך את תקופת ההפעלה בארבע שנים נוספות. בתמורה לזכות להפעיל את התחנה כאמור, נקבע כי המבקשת 1 תשלם למשיבה 1 דמי הפעלה חודשיים (להלן: הסכם ההפעלה ).

(שלושת ההסכמים שצוינו בס"ק (ב), (ג) ו-(ד) שלעיל כונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ויכונו כאן להלן: המערכת ההסכמית הקודמת ).

6.

בשנת 2000 הגישו המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשות בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"א 2521/00, שבמסגרתה הם עתרו למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות המערכת ההסכמית הקודמת , בטענה כי היא מהווה הסדר כובל אסור, ולחילופין כי היא מהווה חוזה אחיד הכולל הוראות מקפחות. בתגובה, המבקשות הגישו מצידן תביעה שכנגד, שבגדרה עתרו לאכיפתה של חכירת המשנה. בחלוף כשש שנים, בתאריך 23.11.2006, הגיעו הצדדים להסד ר פשרה, בגדרו הוסכם כי החל מתאריך 01.01.2007 יבוטל

הסכם ההפעלה והמבקשת 1 תפעיל את התחנה ובתמורה תשלם דמי הפעלה עד לתום תקופת חכירת המשנה של המבקשת 2 ב תחנה (שכאמור הוארכה יחד עם תקופת החכירה הראשית, דהיינו עד לשנת 2049) . הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בתאריך 28.11.2006.

7.

הסכם הפשרה הנ"ל כלל, בין היתר, גם תנאי מפסיק הנוגע לרישומן של זכויות החכירה הראשית של כץ וכהנא ושל זכויות חכירת המשנה לטובת המבקשות, אשר הורה כדלקמן:

"הצדדים מתחייבים לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות בהתאם להוראות הסכם זה. היה ובתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם זה לא תירשם חכירה ראשית לטובת כץ וכהנא וחכירת משנה לטובת פז במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין יתבטל הסכם זה וכץ וכהנא יפצו את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב".

(ראו: סעיף 16 ל הסכם הפשרה ; להלן: התנאי המפסיק ).

8.

בתאריך 14.03.2007, מספר ימים לפני חלוף 120 הימים שהוקצו לרישום זכויות החכירה בהתאם ל תנאי המפסיק – נשלח למבקשות מכתב מטעם המשיבים, שנועד להעלות על הכתב דברים שהוסכמו בין ב"כ המשיבים לב"כ המבקשות (להלן: המכתב ). אביא עתה את תוכן המכתב במלואו:

" הנדון: הסכם פז – תחנת חוואסה בע"מ מיום ה- 23.11.2006

1.

בהמשך לשיחתנו האחרונה הריני לאשר את הסכמתך האדיבה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם שבנדון, לצורך רישום זכויות החכירה של הצדדים.

2.

כידוע לך פנו הצדדים במשותף למנהל מקרקעי ישראל בנושא זה, ומרשיי עושים כל שלאיל ידם לשם הסדרת הרישום".

9.

רישום החכירות לא הושלם בתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם הפשרה ולא בשנים הסמוכות לאחר מכן, אלא רק בשנת 2012, כאמור. עם זאת במשך כחמש שנים – הצדדים להסכם הפשרה המשיכו לפעול באופן כזה שתחנת הדלק הופעלה על ידי המבקשת 1, וזו מצידה שילמה למשיבים דמי הפעלה מדי חודש.

10.

לאחר כחמש שנים מכריתתו של הסכם הפשרה, בתאריך 15.11.2011, המבקשת 1 מסרה מכתב למשיבים ובו היא דרשה מהם להסדיר את חכירת המשנה תוך 30 ימים. לאחר שחלפו 30 הימים האמורים –המבקשת 1 שיגרה בתאריך 19.12.2011 מכתב נוסף, שבו היא הודיעה למשיבים כי היא מעניקה להם ארכה אחרונה, וכי במידה שלא ירשמו זכויות חכירת המשנה בתום ארכה זו: "לא יהיה מנוס מלנקוט בכל דרך משפטית אפשרית לרבות ביטול ההסכם...". בתאריך 24.01.2012 המבקשת 1 הודיעה למשיבים על מתן ארכה נוספת ואחרונה להשלמת הרישום.

11.

חכירת המשנה לא נרשמה בתוך התקופות שצוינו במכתבים של המבקשת 1, ומשכך בתאריך 26.02.2012, לאחר שנתקיימה פגישה בין הצדדים כשבוע קודם לכן –המבקשת 1 הודיעה למשיבים על ביטול הסכם הפשרה , תוך התייחסות מרכזית ל תנאי המפסיק שבהסכם זה.

12.

כחודש לאחר מכן, בתאריך 21.03.2012 שלח ב"כ המשיבים מכתב למבקשת 1 והצהיר בו כי מרשיו עומדים על קיום הסכם הפשרה , אך הודיע כי במידה שהמבקשת 1 עומדת על האמור במכתבה מתאריך 26.02.2012 – עליה לפנות את התחנה מכל אדם וחפץ שבבעלותה. המשיבים התייחסו למכתב זה, בכתבי טענותיהם, כהודעה מצידם על ביטולו של הסכם הפשרה מחמת הפרה צפויה של ההסכם האמור על ידי המבקשות.

13.

בתאריך 17.04.2012, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשות בבית המשפט קמא הנכבד ובגדרה עתרו לסעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בוטל על ידם כדין, וכי משמעות הדבר הינה שאין ביכולת המבקשות לטעון לתחולתה של המערכת ההסכמית הקודמת . לחילופין, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי המערכת ההסכמית הקודמת חסרת תוקף, או בטלה בשל היותה הסדר כובל וכן חוזה אחיד המכיל הוראות מקפחות.

14.

בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא הנכבד בתאריך 17.03.2013 – הצדדים הגיעו להסדר דיוני (להלן: ההסדר הדיוני ), בהתאם למתווה שהוצע על ידי בית המשפט, בגדרו נקבע כך:

"הבקשה לסילוק על הסף תימשך ויוסכם על פיצול הדיון בהתאם למתווה הבא:

א.

בשלב הראשון של הדיון ייבחנו השאלות הבאות:

1.

מהי הקונסטרוקציה שעל פיה בוטל הסכם הפשרה: האם מחמת התקיימותו של תנאי מפסיק, כטענת הנתבעות, או האם מחמת הפרה וביטול כטענת התובעים.

2.

בהינתן הכרעה בקונסטרוקציה הנכונה שעל פיה בוטל הסכם הפשרה: מהן המשמעויות המשפטיות שיש לכך על זכויות הצדדים בקשר לתחנה. בכלל זה תיבחן השאלה האם למערכת היחסים הקודמת יש עדיין נפקות, כטענת הנתבעות, או שמא אין לה יותר משמעות, כטענת התובעים.

3.

בהנחה שלמערכת היחסים הקודמת יש משמעות כטענת הנתבעות: האם התובעים רשאים לטעון כיום את טענות אי החוקיות שהעלו בשעתו כנגד מערכת היחסים הקודמת.

ב.

ככל שיוכרע במסגרת השלב הראשון כי למערכת היחסים הקודמת יש משמעות כטענת

הנתבעות וכי ניתן להעלות כנגדה טענות אי חוקיות כטענת התובעים ייבחנו במסגרת השלב השני של הדיון טענות אי החוקיות".

15.

בית המשפט קמא הנכבד פסק לטובת המשיבים והעניק להם את הסעד ההצהרתי שנתבקש על ידם. במסגרת פסק דינו – בית המשפט קבע, בין השאר, כדלקמן:

(א)

מאז כריתתו של הסכם הפשרה

– המבקשות, בהסכימן לדחות את תחולת 120 הימים שנקצבו, ויתרו למעשה

על התנאי המפסיק ולפיכך הוא איננו תקף עוד. בית המשפט קמא הבהיר כי חובת ההשתדלות לרישום זכויות החכירה, הנזכר בסעיף 16 ל הסכם הפשרה , נותר בתוקף, אך אין לראות עוד בסעיף כמסדיר תנאי מפסיק .

(ב)

המשיבים ביטלו את הסכם הפשרה , כפי זכותם – בשל הפרתו על ידי המבקשות, בכך שהודיעו על ביטולו שלא כדין (שכן ביטול ההסכם על ידן בוסס על התנאי המפסיק , שבית המשפט קבע כי הן ויתרו עליו כאמור).

(ג)

משמעות ביטולו של הסכם הפשרה על ידי המשיבים הינה פקיעת זכויותיהן של המבקשות ב תחנה שהוקנו לה מכוח מערכת ההסכמים הקודמת , לרבות מעמדן כספק הבלעדי ל תחנה וחכירת המשנה שהוקנתה להן בקרקע.

(ד)

אפילו היה נקבע כי המבקשות לא ויתרו על התנאי המפסיק ושהוא עודנו בתוקף – האופן שבו בחרה המבקשת 1 לעשות שימוש בתנאי האמור עולה לכדי חוסר תום לב מצידה בנסיבות (בין היתר, בשים לב לעובדה שעובר להתראות – המרווח שנותר למבקשות צומצם בשל הגבלות רגולטוריות), ומשכך קמה למשיבים האפשרות לבטל את הסכם הפשרה .

(ה)

אילו היה הסכם הפשרה פוקע בעקבות ביטולו מחמת התקיימותו של התנאי המפסיק – מערכת היחסים הקודמת היתה "קמה לתחייה" (כלשונה של הערכאה קמא), ויחסי הצדדים היו מוסדרים על פיה. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי ביטול כאמור היה מוביל גם לביטול של אותם חלקים מתוך הסכם הפשרה שבהם המשיבים ויתרו על האפשרות להעלות השגות בדבר חוקיות מערכת ההסכמים הקודמת . נקבע איפוא שבמצב הדברים המתואר – לא היה עומד בפני המשיבים מחסום דיוני המונע מהם לשוב ולהעלות את טענותיהם בהקשר לחוקיות מערכת ההסכמים האמורה.

16.

מספר שבועות לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצועו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הנכבד החליט לעכב את ביצוע פסק הדין באופן זמני, וזאת כדי לאפשר למבקשות להגיש את ערעורן לבית משפט זה ועמו בקשה לעיכוב ביצוע.

ואכן, תוך שביצוע פסק דינו של המחוזי מעוכב – המבקשות הגישו ערעור לבית משפט זה על פסק הדין, ובסמוך לאחר מכן הוגשה הבקשה שלפני.

17.

בתאריך 23.03.2015 הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה דנן, וכן קבעתי כי ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב, ארעית, עד למתן החלטה אחרת.

עוד טרם שנמסרה תגובתם של המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, הוגשה בקשה מטעמם לשינוי, או הבהרה של החלטתי הנ"ל מתאריך 23.03.2015, כך שיקבע, בין השאר, כי החלטת העיכוב אין משמעה שהמשיבים מחויבים לרכוש דלקים באופן בלעדי מהמבקשת 1. לאחר שנתקבלה, בהתאם להוראתי, תגובתן של המבקשות בעניין זה – דחיתי את בקשת המשיבות להבהרה והותרתי את החלטתי הנ"ל על כנה, כמו שנוסחה.

18.

עתה לאחר שהבאתי את עיקרי העובדות הרלבנטיות ונסקרו ההליכים שננקטו – אעבור לתיאור תמציתי של טענות הצדדים.

טענות המבקשות

19.

המבקשות סבורות כי בהתחשב בשיקולי מאזן הנוחות וסיכוי הערעור – יש להיעתר לבקשתן ולהורות על עיכוב ביצוע של פסק הדין של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור.

טענתן העיקרית של המבקשות במסגרת הבקשה שלפני נוגעת למאזן הנוחות. לשיטתן, ביצועו של פסק הדין עלול להוביל, בין היתר: "לסילוק ידה של [המבקשת 1] מהתחנה; לפירוק התחנה של [המבקשת 1] על כלל מבניה, מתקניה וציודה; להתקשרות עם צדדים שלישיים בין לצורך הקמת תחנת דלק ובין לצורך אחר". המבקשות טוענות כי מדובר בצעדים שיקשו בצורה משמעותית על החזרת המצב לקדמותו ומכאן שלטענתן – הנזק שעלול להיגרם להן במידה שלא יעוכב ביצוע פסק הדין וערעורן יתקבל, עולה בצורה ניכרת על הנזק שעלול להיגרם למשיבים ככל שינתן עיכוב ביצוע, אף אם בסופו של יום הערעור ידחה. נוכח דברים שנאמרו על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע שנדונה בפניו – המבקשות מוסיפות כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתן, גם בהתחשב בנזק הפוטנציאלי שעלול להיגרם לציבור על פי טענות המשיבים, עקב פגיעה לכאורית בתחרות במידה שיעוכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור גופו ויחזור לחול בתקופה זו הסדר השיווק הבלעדי, שבגדר הסכם הקמעונאות .

20.

בנוסף, המבקשות סבורות כי הסיכויים שערעורן יתקבל – טובים. בהקשר זה המבקשות מצביעות על מספר שגיאות, שנפלו, לטענתן, בפסק דינו של בית המשפט קמא, מושא הערעור, שלהן השפעה מכרעת על התוצאה שהתקבלה שם, אשר מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור, והן:

(א)

אי-בחינת האפשרות לפיה המבקשת 1 ביטלה את הסכם הפשרה מחמת הפרתו על ידי המשיבים, וזאת על אף שדבר זה נטען הן בפני בית המשפט המחוזי והן במכתב הביטול שנשלח מטעם המבקשת 1 למשיבים. המבקשות סבורות כי חומר הראיות שהוצג מטעמן מלמד כי המשיבים לא פעלו בהתאם לסטנדרט הפעולה שנקבע ב הסכם הפשרה לרישום החכירות, ומשכך הן היו רשאיות לבטל את ההסכם האמור מחמת אי-התקיימותו של התנאי המפסיק וגם מחמת הפרתו.

(ב)

הקביעה לפיה המבקשת 1 ויתרה על התנאי המפסיק, עומדת, לגישת המבקשות, בניגוד להגיון ולתשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. בהקשר זה טענתן המרכזית של המבקשות הינה שבמכתב שנשלח מטעם ב"כ המשיבים בתאריך 14.03.2007 נכתב במפורש כי הוסכם: "להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם שבנדון (הסכם הפשרה – ח"מ )" ולא נאמר שהוחלט לוותר על התנאי המפסיק המופיע באותו הסעיף. עוד טוענות המבקשות כי ההסכמה האמורה לדחיית מגבלת הזמן לרישום החכירות ניתנה כ-4 חודשים בלבד לאחר שנחתם הסכם הפשרה , ואין זה סביר שכבר לאחר תקופה קצרה זו המבקשת 1 הסכימה לוותר כליל על תנאי, שהיא ראתה חשיבות רבה בהכללתו ב הסכם הפשרה בעת ניסוחו וכריתתו.

(ג)

המבקשות סבורות כי אין בסיס אף ליתר נימוקיו של בית המשפט המחוזי הנכבד הנוגעים לקביעתו לפיה המבקשת 1 ויתרה על התנאי המפסיק.

(ד)

קביעתה של הערכאה המבררת לפיה ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו מביא לפקיעת זכויותיה של המבקשת 1 ב תחנה – שגויה. המבקשות סבורות כי פרשנות נכונה של הסכם הפשרה ושל סעיף 13 להסכם זה בפרט (עליו התבסס בית המשפט המחוזי בקביעתו בנושא) מובילה למסקנה כי הצדדים כיוונו לכך שבמידה שיבוטל הסכם הפשרה מחמת הפרה – תוחזר הפעלתה של התחנה לידי המשיבים בהתאם למתכונת שנקבעה במסגרת מערכת ההסכמים הקודמת , לרבות הסכם הקמעונאות , אשר מעניק למבקשות בלעדיות בשיווקם של מוצרי הדלק ל תחנה , שתופעל על ידי המשיבים, או מי מטעמם.

21.

המבקשות מלינות לבסוף על שתי קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שנאמרו למעלה מן הצורך:

תחילה המבקשות טוענות בהקשר זה כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי אילו היה הסכם הפשרה מבוטל על ידן בהתאם ל תנאי המפסיק – היה בכך כדי להוביל בהכרח גם לביטולן של תניות הוויתור מתוך אותו הסכם. לטענת המבקשות תניות אלה היו מבוטלות אילו היה מדובר בתנאי מתלה, אך מאחר שסעיף 16 להסכם הפשרה הינו תנאי מפסיק – הסכמתם של המשיבים שלא לטעון נגד חוקיות המערכת ההסכמית הקודמת היתה נותרת בעינה.

זאת ועוד, המבקשות טוענות כי השימוש שנעשה על ידן בתנאי המפסיק לא נעשה בחוסר תום לב, ולכן, לגישתן, בית המשפט קמא הנכבד שגה גם בקביעתו בעניין זה.

טענות המשיבים

22.

המשיבים גורסים כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין בנסיבות, ועל כן יש לדחות, לגישתם, את הבקשה. המשיבים טוענים כי בניגוד לדברים שנמסרו על ידי המבקשות, הואיל והמתקנים היחידים שבבעלות המבקשת 1 שמצויים כיום ב תחנה הינם משאבות הדלק והמיכלים התת-קרקעיים, הרי שבשים לב לכך שאין בכוונתם של המשיבים לסלק מתקנים אלה, או לפגוע בהם עד להכרעה בערעור –

ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור, איננו צפוי להוביל למצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו. משכך, המשיבים סבורים כי מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקשות וכי בקשתן נועדה למעשה להגן על תניית השיווק הבלעדי, שנקבעה במסגרת מערכת ההסכמים הקודמת , שמחייבת את המשיבים לרכוש מהמבקשת 1 דלקים במחירים המוכתבים על ידה.

23.

ביחס לסיכויי הערעור המשיבים טוענים כי אלו קלושים, לגישתם, שכן על פי תפיסתם – הערכאה המבררת ביססה את הכרעתה על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, על לשונו של הסכם הפשרה וכן על התרשמותה מהעדים שהופיעו בפניה. המשיבים סומכים איפוא את ידיהם על הכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד ונימוקיו, וסבורים שבדין הוא הגיע לקביעות הבאות: המבקשת 1 ויתרה על התנאי המפסיק שנקבע בסעיף 16 להסכם הפשרה ; הסכם הפשרה בוטל על ידי המשיבים כדין מחמת הפרתו – על ידי המבקשת 1; ביטולו של הסכם הפשרה מחמת הפרתו איננה מביאה לחזרה ל מערכת ההסכמית הקודמת , ולבסוף כי ניסיונה של המבקשת 1 לבטל את הסכם הפשרה באמצעות התנאי המפסיק נעשתה, בנסיבות, בחוסר תום לב, המהווה הפרה של הסכם הפשרה מצידה.

24.

מעבר לאמור לעיל - המשיבים מתנגדים לטענתן של המבקשות בבקשה לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהן ביקשו לבטל את הסכם הפשרה גם מחמת הפרתו. בהקשר זה המשיבים מצביעים על כך שעוד ב הסדר הדיוני צומצמה המחלוקת, ועילת הביטול של המבקשות הוגבלה במסגרת הסדר דיוני זה להתקיימותו של התנאי המפסיק בלבד.

דיון והכרעה

25.

ככלל, בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי להוביל לעיכוב ביצועו (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות )). לפיכך בית המשפט יעכב את ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור, רק לאחר שישתכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים:

האחד – סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני – מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, במובן זה שביצוע פסק הדין עלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך, או לקושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, ככל שערעורו יתקבל (ראו, למשל: ע"א 2946/15 רשבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פיסקה 5 (09.06.2015); ע"א 7019/14 שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י , פיסקה 9 (09.03.2015)).

בין שני התנאים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות", דהיינו : ככל שסיכויי הערעור נתפסים בעיני בית המשפט כגבוהים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך .

26.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים, בחומר שצורף להן וכן במסמכים נוספים שהוגשו על ידי הצדדים – דומה עלי כי יש לבכר במקרה דנן את שיקול מאזן הנוחות על פני שיקול סיכויי הערעור ולעכב בגינו את ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד עד הכרעה בערעור גופו, וזאת לצד קביעה כי תיבחן הקדמה של שמיעת הערעור, בכפוף לאילוצי היומן, כאמור בפיסקה 31 שלהלן. משכך הנני סבור כי דין הבקשה להתקבל , וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית, בנוסף להתחייבות העצמית שניתנה כבר ע"י המבקשות, הכל כאמור בפיסקה 30 שלהלן. אביא כעת את הטעמים העומדים בבסיס מסקנתי האמורה.

27.

בית המשפט המחוזי פסק, כאמור, כי המבקשות ויתרו על התנאי המפסיק , ומכאן שביטול הסכם הפשרה על ידן נעשה בניגוד לדין, והקים עילה לביטול ההסכם האמור על ידי המשיבים. על פניו, ועם כל הזהירות המתחייבת בשלב מוקדם זה – נדמה שפרשנותו של בית המשפט מבוססת

והיא גם מתיישבת, בנסיבות, עם מכלול הראיות שעמדו בפני בית המשפט וביניהן: הסכם הפשרה עצמו, המכתב מטעמם של המשיבים מתאריך 14.03.2007, שהובא בפיסקה 8 שלעיל, וכן עם התנהלות הצדדים בתקופה שבין כריתת הסכם הפשרה ועד לביטולו. עם זאת ההשגות המשפטיות שמעלים המערערים הן רציניות. לפיכך אין לומר כי סיכויי הערעור אינם סבירים, ובהקשר זה יש אף לזכור כי חלק מקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד מבוססות על ראיות שבכתב, כאשר בפרשנות של ראיות מסוג זה – אין לערכאה הדיונית יתרון משמעותי על פני ערכאת הערעור (ראו, למשל: רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן , פיסקה 21 (18.12.2013); ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה פיסקה 18 ( 15.07.2013 )).

28.

הנה כי כן, סיכויי הערעור כשלעצמם, שקשה לקבוע בהם עתה מסמרות – אינם יכולים להכריע פה, ולפיכך השיקול של מאזן הנוחות הוא הדומיננטי כאן ומטה את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

אבהיר:

משמעות ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור, הינו ביטול זכויותיהן של המבקשות בתחנה ובשווק הדלקים. כאמור, מצב זה יצריך, בין היתר, פינוי של כלל המבנים, הציוד והמתקנים שבבעלותן של המבקשות מהמקרקעין (לרבות משאבות ומכלים תת-קרקעיים). אף שלא ניתן לומר כי פינוי שכזה יוצר מצב בלתי הפיך לחלוטין – דומה עלי שבנסיבות, די בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק הדין עד לסיום הערעור (ששמיעתו תוקדם), וזאת אף בהתחשב בטענות המשיבים לגבי זכויותיהם ולגבי האינטרס הציבורי בקידום התחרות (השוו: ע"א 7006/98 דלק חברת הדלק הישראלית נ' תחנת דלק שערי חולון בע"מ (09.12.1998)).

29.

המשיבים הצהירו כאמור במסגרת תגובתם כי אין בכוונתם לפנות את משאבות הדלק והמיכלים התת-קרקעיים עד שיוכרע הערעור דנן. ואולם חרף ההצהרה האמורה, ברי כי המבקשות לא יוכלו להשלים עם מצב שבו יעשה שימוש בציוד שלהן, הנושא, בין השאר, את סמלן המסחרי, כדי שיסופקו באמצעותו, או בצידו מוצרים של המתחרים שלהן, ומכאן שמבחינה אופרטיבית יהיה עליהם לפנות את כל נכסיהם מהמקרקעין עוד לפני ההכרעה בערעור, אם לא ינתן כאן עיכוב ביצוע.

30.

סיכומו של דבר הוא ש דין הבקשה להתקבל . עם זאת, בהתחשב בסיכויי הערעור ובנזק הממוני שעלול להיגרם למשיבים כתוצאה מעיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור, בין השאר, כנטען וכמפורט בבקשת ההבהרה שהגישו המשיבים, הנזכרת בפיסקה 17 שלעיל – דעתי היא שאין להסתפק פה בהתחייבות העצמית שהומצאה על ידי המבקשות, אלא עליהן להפקיד לצידה ערבות בנקאית בסך של 350,000 ש"ח, שניתן יהיה לממשה כדי לפצות את המשיבים, בגין כל נזק שנגרם, או שייגרם להם (ככל שכך יקבע) כתוצאה ממתן עיכוב הביצוע, אם יפסק ההליך, או שעיכוב הביצוע יפקע, או שערעור המבקשים יידחה. באם לא תופקד הערבות הבנקאית עד לתאריך 12.11.2015 ועד בכלל – יפקע הצו מאליו.

31.

המזכירות מתבקשת לבחון את הקדמת שמיעת הערעור, בכפוף לאילוצי היומן.