ע"א 1547/03 גיל מיכאלוביץ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

השופט א' ריבלין:

1.המערער, יליד שנת 1967, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.6.1994 בהיותו בן 27 שנים. הוא סבל מפגיעת ראש חמורה ונקבע כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בגין פגיעה באוזן הפנימית, נכות צמיתה בשיעור 5% בגין אובדן חוש הריח ונכות בשיעור 10% בגין זיהום בסינוסים. מומחה בתחום הנוירולוגיה קבע כי למערער נכות צמיתה, בתחום זה, בשיעור 19% בגין פגיעה קוגניטיבית ובגין הפרעה תחושתית ביד שמאל. מומחה רפואי בתחום הפה והלסת העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על שיעור 5.75%. מומחָה רפואית בתחום הרפואה הפנימית קבעה כי למערער נכות צמיתה בתחום זה בשיעור 10%. מומחה רפואי בתחום הפלסטיקה קבע כי למערער נכות צמיתה בשיעור 19%. נכותו הרפואית המשוקללת של המערער הועמדה על שיעור של 61.9%, אולם פגיעתו התפקודית, כך נקבע, פחותה משעור הנכות הרפואית.

2.המערער תבע פיצוי בגין הפסדי השתכרות החל משנת 1998. בית המשפט קמא ערך דיון ארוך בשאלה אלו מהנכויות שהוזכרו לעיל גורמות גם לפגיעה תפקודית אך לבסוף בא לכלל מסקנה כי אין יחס ישר בין הפגיעה התפקודית המשוקללת לבין הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער. על כן בחן בית המשפט את הפסדי השתכרותו של המערער בפועל. אחרי התאונה השלים המערער את לימודיו לתואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים תוך שהוא עובד כמתרגל באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת הנגב ושכרו עמד על 11,900 ש"ח. המערער עזב עבודתו זו בשנת 1999 מטעמים שלא נבעו – כך קבע בית המשפט המחוזי – מפגיעתו בתאונה. לאחר מכן החל המערער לעבוד בחברה בשם "פליינג קרגו" (להלן: החברה ) כאחראי פרויקטים. שכרו בחברה עמד על סך של 10,375 ש"ח לחודש. לאחר כשנה וחצי חלה החמרה במצבו הבריאותי של המערער הוא סבל מכאבים והיעדרויותיו מהעבודה הלכו והתרבו, עד אשר פוטר. המערער מצא עבודה חדשה רק כשנה לאחר מכן. תחילה עבד כמדביר במשך חודשיים וכיום הוא עובד כמורה. בית המשפט קבע כי הוא זכאי לפיצוי חלקי בסך 12,000 ש"ח בגין שלושת החודשים שחלפו בין עזיבתו את האוניברסיטה ועד תחילת עבודתו בחברה. בגין התקופה בה עבד המערער בחברה פסק לו בית המשפט פיצוי בגובה ההפרש שבין שכרו באוניברסיטה לשכרו בחברה. בגין התקופה בה היה מובטל נפסקו למערער פיצויים לפי ההפרש בין השכר שקיבל בחברה לבין דמי האבטלה, ובגין התקופה שתחילתה במועד בו החל המערער לעבוד וסופה ביום מתן פסק הדין נפסק לו פיצוי בסך 30,000 ש"ח. את הפסדי השכר בעתיד פסק בית המשפט למערער לפי אומדן גלובלי, תוך שהוא מניח כי אלמלא התאונה היה המערער משתכר שכר בגובה 14,000 ש"ח וממשיך בעבודתו עד גיל 70 שנים. בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 600,000 ש"ח. כמו כן נפסק למערער פיצוי בגין הוצאות רפואיות בסך 40,000 ש"ח, ופיצוי בגין עזרת הזולת, בתקופה הסמוכה לתאונה, בסך 30,000 ש"ח.

3.המערער והמשיבות מלינים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המערער, רובן ככולן, מופנות כנגד הפיצוי שנפסק לו בגין הפסדי השתכרות בעתיד. הוא טוען כי משקבע בית המשפט כי קיימת לו פגיעה תפקודית בשיעור משוקלל של 38% היה עליו לפסוק את הפיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד בהתאם לקביעה זו ולא לפי אומדן גלובלי. הוא סבור גם כי בית המשפט מיעט הן בקביעת פגיעתו התפקודית והן בקביעת גובה שכרו שאלמלא התאונה ומכאן שממילא טעה בית המשפט בסכום שפסק לו בגין הפסדי השתכרות. המשיבות מצידן טוענות, בערעור שכנגד שהגישו, כי בית המשפט טעה בהעמידו את פגיעתו התפקודית של המערער על שיעור של 38%. הן סבורות כי טעה בית המשפט בקובעו כי פיטוריו של המערער מהחברה בה עבד היו תוצאת התאונה. כמו כן טוענות המשיבות כי טעה בית המשפט בהעריכו כי המערער ימשיך בעבודתו עד גיל 70 שנים.

4.כאמור, התמקדה המחלוקת בין הצדדים בפיצוי שנפסק למערער בגין הפסדי השתכרות בעתיד. דין טענות שני הצדדים בעניין זה להידחות. לאחר שבדק בית המשפט את שיעור הפגיעה התפקודית הנובעת מכל אחת מהנכויות מהן סובל המערער, הוא בחן את מסקנותיו בעניין זה אל מול יכולת ההשתכרות של המערער בפועל, כפי שבאה לכלל ביטוי בשנים שמאז התאונה. תוצאת ההשוואה מלמדת על העדר התאמה בין השקלול האריתמטי של הפגיעות התפקודיות שנקבעו לבין כושר העבודה בפועל של המערער. על-כן, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי לחלק מהנכויות השפעה חופפת שאינה בהכרח מצטברת והחליט, לפיכך, לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן. גם שעור "הפגיעה התפקודית" אינו משקף, במקרה הזה, את שעור הגריעה מיכולת ההשתכרות של המערער. בנסיבות אלה, אין פגם בהחלטת בית-המשפט לאמוד את הפסדי ההשתכרות בסכום גלובלי. הפיצוי שנפסק מעוגן בממצאיו של בית המשפט ביחס לנכויות השונות מהן סובל המערער וביחס ליכולת ההשתכרות שהפגין לאחר התאונה והינו מסתבר בנסיבות העניין.

גם ביתר קביעותיו של בית המשפט אין להתערב.

התוצאה היא שהערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.