ע"א 1562/14 וויר עבד אלכרים נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

השופט י' עמית :

1.

המערער, רתך במקצועו ובעל עסק לעבודות ריתוך ומסגרות, יליד 14.5.1960, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.12.2007.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונכותו הצמיתה הועמדה על 37%, בגין הגבלה בתנועות פרק ימין וברך ימין וקיצור הגפה הימנית, והופעלה תקנה 15 לתקנות המל"ל במלואה, כך שנכותו של המערער הועמדה על

56%. על אף שתוספת אחוזי הנכות לפי תקנה 15 לתקנות המל"ל איננה מחייבת את בית המשפט על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד ), העריך בית המשפט את נכותו התפקודית של המערער בשיעור של 56%, בהתחשב במקצועו כרתך ובכך שעבודתו כרוכה בעבודה פיזית.

בית משפט קמא העריך את נזקו הכולל של המערער (לאחר תיקון טעויות סופר) בסך של כ-1,354,000 ₪, ובניכוי כ-978,000 ₪ תקבולי מל"ל העמיד את הפיצוי על סך של כ-377,000 ₪.

2.

הערעור שלפנינו נסב כמעט על כל ראשי הנזק שנפסקו לזכות המערער, אך לא ראיתי להתערב בהם, גם אם בחלק מראשי הנזק, נפסקו הסכומים על הצד הצנוע.

עם זאת, מצאתי כי יש מקום להתערב בסכום שנפסק בגין הפסד השתכרות, באשר בית משפט קמא העמיד את בסיס שכרו של המערער עובר ליום התאונה על הסך של 8,627 ₪ נטו, ולעתיד – על הסך של 9,000 ₪ נטו. זאת, למרות שחלפו שבע שנים מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, ולמרות שהוכח כי בשלוש השנים שלפני התאונה השתכרותו של המערער גדלה מדי שנה בסכום של כאלף ₪ לחודש. לכן דומני כי ראוי היה להעריך את פוטנציאל הגידול בהכנסתו של המערער לאורך השנים, אם במהלך השנים שחלפו עד למתן פסק הדין, ובוודאי שבשנות העבודה שנותרו למערער עד גיל 70, ביותר מהסך של 373 ₪.

לאור זאת, אציע לחבריי להעלות את הסכום הכולל שנפסק בגין הפסדי השתכרות, בסך של 120,000 ₪ נכון להיום, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ.

בכפוף לכך, יתר ראשי הנזק יישארו על כנם.

3.

בשולי הדברים אציין כי המערער ביקש עוד לפני שהחל שלב ההוכחות, להעביר את התביעה לבית משפט השלום, אך בקשתו נדחתה על ידי בית משפט קמא ונוכח תוצאת פסק הדין, הושתה עליו יתרת אגרה בסכום נכבד.

דחיית בקשתו של המערער להעברת הדיון לבית משפט השלום עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה, המושתתת, בין היתר, על הרציונלים הבאים: שיעור האגרה נקבע במועד הגשת התביעה; ראוי להרתיע תובעים מלהגיש לבית המשפט המחוזי תביעה שסכומה מתאים לתחום סמכותו של בית משפט השלום; חשש ל- ”forum shopping” בין שופטים וערכאות (ראו פסק דינו של השופט דנציגר ברע"א 8341/13 רבאח חאלד נ' אחים בעראר בע"מ והאסמכתאות שם (15.6.2014)).

במקרה דנן, לאור גובה תקבולי המל"ל ושיעור הנכות הרפואית על פי קביעתו המחייבת של המל"ל, אני סבור שהמערער יכול היה להעריך נכוחה כי תביעתו ראויה להתברר בבית משפט השלום. עם זאת, אותיר בצריך עיון אם אין מקום לעיין מחדש בהלכה לגבי העברת הדיון לבית משפט השלום, מקום בו בית המשפט המחוזי מתרשם כי התביעה הוגשה מלכתחילה בתום לב ומתוך הערכה כנה של התובע את גובה הנזק במועד הגשת התביעה. דומני כי הדברים נכונים במיוחד לתביעות על פי הפלת"ד, במקרה בו נתברר לתובע בעקבות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כי תביעתו נופלת במובהק לגדר סמכותו של בית משפט השלום. מובן כי גם במקרים מעין אלה, יש ליתן משקל לשלב בו מוגשת הבקשה להעברת הדיון, אם לפני הצעת בית המשפט לפשרה אם לאחריה, על מנת למנוע תופעות של ”forum shopping” כאמור לעיל.

4.

אשר על כן, הערעור מתקבל חלקית כאמור בסעיף 2 לעיל. המשיבה תשא בהוצאות המערער בסך 10,000 ₪.