ע"א 1576/98 אורנה יוסף נ. היועץ המשפטי לממשלה

המערערים הם עיתון מקומי, כתבת ועורך העיתון, אשר נתבעו תביעת דיבה בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון, לפיה נולדה בבית החולים פוריה בטבריה תינוקת לאם נרקומנית, בעלת מום, שהוריה נטשוה בבית החולים.

הורי התינוקת ראו בכתבה פגיעה בשמם הטוב, ותבעו את המערערים. המערערים ביקשו, לצורך הוכחת טענת "אמת דיברתי", לעיין בתיק מעמד אישי בבית המשפט המחוזי בנצרת, שם נדונה בקשה להוצאת צו אפוטרופוסות לביתם של ההורים התובעים.

בית משפט השלום בטבריה, שדן בתביעת הדיבה, שוכנע כי תיק האפוטרופסות רלוונטי למשפט שבפניו, אך התנה את העיון בתיק האפוטרופסות בהסכמת בית המשפט הדן בו.

בית המשפט המחוזי אשר דן בתיק האפוטרופסות (כבוד הנשיא י' אברמוביץ), איפשר ליועץ המשפטי לממשלה ולקרן לטיפול בחסויים, אשר מונתה כאפוטרופוס נוסף לילדה, למסור תגובה לבקשה. הקרן התנגדה לבקשה, היועץ המשפטי לממשלה התנה את הסכמתו להעברת המסמכים בכך שהדיון יתקיים בדלתיים סגורות ובמתן הסכמת ההורים. ההורים השאירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה ולא התיר כלל עיון בתיק, ומכאן ערעור זה.

המערערים הגישו את סיכומיהם בערעור, וצירפו אליהם את פסק הדין שניתן בינתיים בתביעת הדיבה. או אז הגישה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה בקשה לדחיית הערעור על הסף. לטענתה, לאחר מתן פסק הדין לא ניתן עוד להסתמך על הראיות המצויות בתיק המעמד האישי, כך שהמשך הדיון בערעור אינו תכליתי וכל מטרתו היא "התשת" המשיבים.

המערערים מתנגדים לבקשה. לטענתם, יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי בהגשתה, ומשום שניתן יהיה לעשות שימוש בחומר שיימצא בידם, אם יזכו בערעור זה, בערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, כראיה נוספת, שלא היתה בידיהם בשלב הדיון בערכאה הראשונה.

אינני מקבלת את הטענה כאילו השתהה משיב 1, היועץ המשפטי לממשלה, בהגשת הבקשה. מן הבקשה עולה, כי העובדה שניתן פסק-דין במשפט הדיבה הובאה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה רק עם צירוף פסק-הדין לסיכומי המערערים. ואכן, משיב זה לא היה צד לתביעת הדיבה, לא צריך היה לדעת כי ניתן פסק-דין, ואף טענתו כי ניתן היה לצפות מן המערערים לבקשת מבית המשפט לעכב את מתן פסק-הדין עד להכרעה בערעור זה, היא סבירה.

אין איפוא, מקום לבוא בחשבון עם משיב זה על כי הגיש את הבקשה במועד בו הוגשה.

עם זאת, נראה לי כי לגופו של עניין דין הבקשה להידחות:

הכלל הוא כי על בעל-דין להביא את כל ראיותיו בפני הערכאה הראשונה הדנה בתיק, והרשות להביא ראיות נוספות בשלב הערעור אינה ניתנת כדרך שיגרה. עם זאת, על אף היקפה המצומצם, עדיין קיימת אפשרות סבירה שלמערערים תינתן הזכות להוסיף ראיות בשלב הערעור, או שבית המשפט לערעורים יחזיר את התיק לערכאה הראשונה, על מנת שתדון בראיות הנוספות.

על פני הדברים נראה כי המערערים פעלו בשקידה סבירה כדי להשיג את הראיות המבוקשות, כך שאם יזכו בערעור זה וישיגו את הראיות המבוקשות, קיים סיכוי טוב למדי שבית המשפט המחוזי, אשר ידון בערעור בעניין הדיבה, יתיר למערערים הוספת ראיות אלו.

בנסיבות אלו, כאשר אין בעניין הדיבה פסק-דין חלוט, אין לומר כי שאלת העיון בתיק המעמד האישי היא אקדמית גרידא, ולפיכך, אין מקום לדחות את הערעור.

הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אינני פוסקת הוצאות.