ע"א 1606/99 בנק הפועלים נ. בוני התיכון בע"מ

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6505/97 (השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד וח' אריאל) מיום 4.2.99, בו התקבל בחלקו ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט מ' טימור).

1.המשיבה (להלן: " החברה ") ניהלה חשבון אצל העותר (להלן: (" הבנק ") בין השנים 1985-1989. הבנק העמיד לחברה מסגרת אשראי, סיפק לה ערבות בנקאית ונתן לה הלוואות מדי פעם בפעם. במהלך תקופה זו נפתחו בבנק מספר תכניות חסכון על שמם של מנהלי החברה, וכן קופות גמל שונות, אשר הוו חלק מהבטחונות לאשראי שסיפק הבנק לחברה.

2.ביום 28.10.92 הגישה החברה תביעה כנגד הבנק בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. החברה העלתה מספר טענות כנגד הבנק, והן נדחו, אחת לאחת, על ידי בית המשפט. לעניננו רלוונטית הטענה בדבר התניית שרות בשרות, בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), תשמ"א1981-. בית המשפט דן בתחילה בטענת ההתיישנות שהעלתה הבנק, וקבע, כי יום התגבשות עילת התביעה, בו מתחיל מרוץ ההתיישנות, הוא המועד בו אולצה החברה לפתוח תכניות חסכון, שהוא מועד פתיחת תכניות החסכון. מכיוון ששתי תכניות חסכון נפתחו יותר משבע שנים עובר להגשת התביעה, נדחתה התביעה בנוגע לשתי תכניות אלה, מחמת התיישנות. בהמשך פסק הדין נדונה הטענה לגופה. בית המשפט בחן ארבע תכניות חסכון נוספות, וקבע כי לא היתה כל כדאיות כלכלית בפתיחתן, מכיון שהתשואה בתכניות אלה היתה נמוכה מהריבית החריגה שבה חויבה בחשבונה. למרות זאת נדחתה הטענה, וזאת בשל אי הוכחת יחס הדדי, קורלאציה, בין פתיחת התכניות לבין מתן האשראי לחברה.

3.החברה ערערה על פסק הדין בפני בית משפט זה. הערעור התקבל בחלקו. מרבית הטענות שנדונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחו, ואולם הערעור התקבל בנוגע לשתי טענות אלה: האחת, שבה לא עוסקת הבקשה לדיון הנוסף, והיא תצוין למען שלמות התמונה בלבד, ענינה חישוב הריבית השנתית. בית משפט זה קיבל את טענת החברה כי חישוב זה היה מוטעה, בשל חישוב לפי בסיס של 360 יום בשנה במקום 365 יום. הטענה השניה שהערעור בענינה התקבל, היא התנית השרות בשרות. בית משפט זה דחה בתחילה את טענת ההתיישנות שהתקבלה בבית המשפט קמא, בנוגע לשתי תכניות החסכון. תוך היקש מדין הכפיה בדיני החוזים, קבע בית המשפט, כי עילת התביעה נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשית העיסקה. בהמשך דן בית המשפט בעילת התביעה גופה. בית המשפט בחן שני זרמים שונים שהתגבשו לכאורה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, וקבע שאין ספק כי חייבת להתקיים קורלאציה בין השרותים, וכי חילוקי הדעות שהיו קיימים בפסיקה בענין התנית שרות בשרות לא נגעו ליסודות ההתניה, אלא לדרך הוכחתם. בית המשפט בחן את הנסיבות הספציפיות של המקרה, והגיע למסקנה שונה מזו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, כי החברה לא הוכיחה קורלאציה כאמור, וזאת בשל הקירבה הדחוקה בין תאריכי פתיחת התכניות לתאריכי מתן האשראי, ובשל העדר יחס כלכלי מתאים בין שני השרותים - מכיון שקו האשראי עלה בהיקפו בהרבה על היקף תכניות החסכון, ומכיוון שקו האשראי נשמר לחברה גם לאחר "שבירת" התכניות. בית משפט זה קבע כי אין בנסיבות אלה כדי לשלול קיומה של התנית שרות בשרות. ראשית, נקבע כי יש לבחון את פתיחת התכניות גם מבחינת האנטרס המקומי של מנהל סניף הבנק ולא רק את היקף העסקים בין הבנק ללקוח. שנית, לאור מכלול הנסיבות, ובכללן הנזק הכלכלי הניכר שנגרם לחברה בשל פתיחת תכניות החסכון, נקבע כי נוצרה חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי החברה באמצעות שירותי האשראי, כדי שהחברה תרכוש תכניות חסכון. לאור חזקה עובדתית זו, נקבע כי הורם נטל השכנוע בנוגע לקיומה של התנית שרות בשרות. לאור כל זאת החליט בית המשפט להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, לשם קביעת הסעדים.

4.על פסק דין זה, בכל הנוגע לטענת התנית שרות בשרות, נסובה הבקשה לדיון נוסף שבפני. בנוגע לטענת ההתיישנות טוען הבנק, כי קביעתו של בית המשפט מנוגדת לפסיקה קודמת של בית משפט זה (הכוונה לע"א 4600/91 מוסקוביץ' ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מח(3) 455), וכי יש בה משום קשיות, מכיוון שפסק הדין מותח את יסודות העילה אל מעבר למועד עשיית העסקה עצמה (פתיחת תכניות החסכון), וזאת עד למרחק דמיוני, בלתי מוגדר, שבו פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף. בנוגע לגוף הטענה, נטען כי מדובר בהלכה חדשה, קשה וחשובה, ושהבטים אלה עולים גם מתוך שני הזרמים השונים שנתגלעו בפסיקת בית המשפט המחוזי, אותם בחן בית המשפט בפסק דינו. לדעת הבנק, יש לאמץ את הגישה הקיימת בפסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה על התובע להוכיח קשר בין שרות ספציפי אחד למשנהו במועד מסוים. לשיטתו, ההלכה שנקבעה גורמת לכך שכל שרות או מוצר בנקאי שנרכש במהלך תקופתה זמן הרצופה, שבה קיים אשראי בחשבון החברה, יכול שייחשב כשרות מותנה, בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות.

5.לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה נחה דעתי כי דינה להידחות. בנוגע לטענת ההתיישנות, פסק הדין אינו סותר את פרשת מוסקוביץ' , כפי שטוען הבנק, שכן אין עילת התביעה דהכא (התנית שרות בשרות, תוך הפעלת לחץ מתמשך) כעילת התביעה דהתם (הפעלת לחץ בעת פתיחת החשבון). אף מעבר לכך, אין בטענה זו כדי לעורר את אותם חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקים דיון נוסף. טענתו השניה של הבנק, עוסקת כאמור בגופה של טענת התנית שרות בשרות. אף אם היה בפסק הדין משום חידוש בנוגע לטענה זו (ומבלי להביע דעה בענין זה), אין בכך די לקיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (ראו דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 5). העותר, בהיותו מודע לכך, ניסה להצביע על קיומו של "דבר מה נוסף" כלשונו, המצדיק דיון נוסף, והוא חשיבותן של הקביעות שבפסק הדין לכלל הציבור. לא שוכנעתי כי נסיבותיו של מקרה זה אכן מצדיקות קיום דיון נוסף בעניננו. לפיכך, דין העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.