ע"א 1631/04 מדינת ישראל נ. חנאן חטיב

השופטת א' חיות:

1.המשיבה, פלשתינית ילידת 1973, נפגעה בבטנה ובאמת-ידה הימנית מירי של כוחות הביטחון, במהלך הפרות סדר שהתרחשו ב-14.1.1990 בעיר רמאללה. בעקבות הפגיעה אושפזה המשיבה ונותחה בבית החולים הממשלתי ברמאללה ונותרו בגופה צלקות. בעת ההיא היתה המשיבה קטינה כבת 17 שנים.

כשמונה שנים לאחר האירוע, ביום 22.6.1998, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה עתרה לחייב את המערערת בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן האירוע. את תביעתה ביססה המשיבה על עוולת הרשלנות ובה טענה, בין היתר, כי הירי ממנו נפגעה בוצע בניגוד להוראות הפתיחה באש. בית המשפט המחוזי נעתר לתביעה בקובעו כי נגרם למשיבה נזק ראייתי בשל כך שהמערערת ביערה את חומר החקירה הרלבנטי טרם שחלפה תקופת ההתיישנות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום להחיל במקרה דנן את הכלל הראייתי שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהקשר זה קבע בית המשפט, בין היתר, כי נסיבות האירוע כפי שהן עולות מן הראיות שהוצגו מתיישבות יותר עם המסקנה שהמערערת והפועלים מכוחה לא נקטו בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקטו זהירות כזו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעקבות הפגיעה סובלת המשיבה מנכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%, בגין הצלקות שנותרו בגופה ומנכות תפקודית בשיעור 10%. אי לכך ראה בית המשפט המחוזי לפסוק למשיבה פיצוי בגין כאב וסבל בסך 350 אלף ₪; פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד בסך 150 אלף ₪; פיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת בעבר בסך 15 אלף ₪; ופיצוי עבור הוצאות ניתוח לתיקון הצלקת בסך 15 אלף ₪, והכל בערכי יום פסק הדין ובצירוף שכר טרחה בשיעור 20%, בתוספת מע"מ.

2.בערעור שבפנינו הלינה המערערת הן על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין האחריות והן על קביעותיו לעניין גובה הנזק. אולם, במהלך הדיון הסכימה המערערת על פי המלצתנו - ומבלי שהדבר ייחשב לוויתור מצידה על איזה מן הטענות שהעלתה לעניין האחריות - לייעל את הדיון במקרה הספציפי ולמקד את טיעוניה בערעור זה בשאלת גובה הנזק. לכך הסכימה גם המשיבה ועל כן, שמענו מפי הצדדים טיעונים בערעור לעניין סכומי הפיצוי בלבד.

3.לאחר שבחנו את הטענות שהועלו, אנו סבורים כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה סובלת המשיבה מנכות רפואית בשיעור 20%. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו זו על חוות הדעת שהגיש ד"ר י' גולן מטעם המשיבה וכן על תמונות שהוצגו בפניו, המשקפות את הצלקות שנגרמו למשיבה. לעומת זאת, אנו סבורים כי יש מקום להתערב בסכומי הפיצוי אותם פסק בית המשפט המחוזי למשיבה בגין כאב וסבל ובגין הפסד השתכרות. אכן, המשיבה אושפזה ונותחה בגין הפגיעה והצלקות שנותרו בגופה מלוות וילוו אותה לאורך חייה. אולם, בהתחשב בכך ששיעור הנכות הפלסטית שנקבע למשיבה עומד בסופו של דבר על 20%, וכן בהתחשב בכך שהצלקות הינן באברי גופה שאינם גלויים לעין, אנו סבורים כי הסכום שאותו פסק בית המשפט המחוזי למשיבה בגין הנזק הלא ממוני מופרז וחורג מן הסכום הראוי בנסיבות העניין. לפיכך אנו מפחיתים את הסכום שנפסק למשיבה בגין כאב וסבל ומעמידים אותו על סך של 250 אלף ₪, בערכי יום מתן פסק הדין בבית משפט קמא. הסכום שאותו פסק בית משפט קמא בגין הפסד השתכרות אף הוא אינו יכול לעמוד. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נפגע כושר ההשתכרות של המשיבה בעקבות נכותה הפלסטית, אינה מבוססת כל צורכה ומכל מקום השיעור המינורי של הנכות התפקודית שאותו קבע בית המשפט ויתר הנתונים הצריכים לעניין אינם מצדיקים את הפיצוי שפסק בית המשפט בגין ראש נזק זה. לפיכך, אנו מוסיפים ומורים כי הפיצוי שנפסק למשיבה בגין הפסד השתכרות יופחת אף הוא ויעמוד על סך של 100 אלף ₪. יתר סכומי הפיצוי שנפסקו למשיבה יעמדו בעינם ואילו שכר הטרחה בשיעור 20%, בצירוף מע"מ, שנפסק לבא-כוח המשיבה, יופחת בהתאמה להפחתת סכומי הפיצוי כאמור לעיל.

אין צו להוצאות בערעור.

ה מ י ש נ ה ל נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04016310_V11.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il