ע"א 1698/13 פלוני נ. ד"ר קרינה בחוס

השופט צ' זילברטל:

1.

המערערת מס' 1 (להלן: המערערת ) הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בשל התרשלות המשיבים, שאירעה, כנטען, במהלך לידת בנה הבכור ביום 20.6.2003. נטען, כי כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם הרשלניים של המשיבים, או מי מהם, נגרם נזק בלתי הפיך לרחמה של המערערת והיא אינה יכולה להרות עוד. המערער 2 הוא בעלה של המערערת.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' גרשון ) דחה את התביעה בפסקו כי המשיבים "פעלו באופן סביר ובהתאם לפרקטיקה המקובלת", באמצו את מסקנותיו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' ציון חגי. בית משפט קמא הוסיף, מעבר לנדרש, וקבע מהם סכומי הפיצויים להם יהיו זכאים המערערים למקרה שהמשיבים יימצאו אחראים לנזקיהם.

2.

כפי שנמצא על ידי בית משפט קמא, לאחר הלידה לא נפלטה השליה באופן עצמוני והיה צורך להוציאה ידנית, פרוצדורה שבוצעה על ידי המשיבה 1. אין מחלוקת שלאחר פעולה זו נותרו ברחמה של המערערת חלקי שליה. טענתם המרכזית של המערערים בערעורם היא שפעולת הוצאת השליה לא נעשתה במיומנות וצריך היה להקפיד על סילוק ידני של כל חלקי השליה, סמוך לאחר הלידה. המערערת שוחררה לביתה ביום 22.6.2003 על אף הימצאות חלקי שליה ברחמה, לאחר שבוצעה לה בדיקת אולטראסאונד שאישרה מצב זה. המערערת שבה לבית החולים לאחר ימים ספורים בשל תלונות שונות. ביום 29.6.2003 בוצעה שאיבה של תוכן חלל הרחם על ידי המשיב 5 ונשאבה רקמה שלייתית נמקית. בדיקת אולטראסאונד נוספת נערכה ביום 13.7.2003 ושוב נמצאו ממצאים החשודים כשאריות שליה. בו ביום בוצעה לתובעת גרידה והוצא חומר מחלל הרחם שאובחן כשארית שליה. בהמשך הוברר כי בחלל הרחם קיימות הידבקויות קשות. הניסיונות להפרידן נכשלו.

3.

כאמור, טענתם המרכזית של המערערים היא שסמוך לאחר הלידה היה על הצוות הרפואי, ובמיוחד המשיבה 1, "לגרום לזה שלא תיוותרנה שאריות שליה" (כאמור בפרוטוקול הדיון בערעור), וזאת באמצעות סילוק השאריות בדרך ידנית. נטען כי אילו היה נעשה כך על ידי רופא מיומן, היו נחסכות הפעולות שבוצעו בהמשך ואשר נראה כי הן שגרמו לנזק הבלתי הפיך ברחמה של המערערת. המערערים טוענים כי לא נמצא בסיס במסמכים הרפואיים למסקנת המומחה מטעם המשיבים לפיה מדובר במקרה של "שליה נעוצה", כך שלא היתה מניעה לנקות את חלל הרחם משאריות השליה מיד לאחר הלידה, זאת באמצעות בדיקה ידנית וללא שימוש במכשירים, העלולים לסכן את הרחם.

4.

בית המשפט העדיף את גרסת המשיבים, לפיה הפעולות שננקטו לאחר הלידה היו סבירות, כי לא ניתן היה להוציא ידנית את כל חלקי השליה וכי פרוצדורה באמצעות מכשירים בסמוך לאחר הלידה היתה עלולה לסכן את הרחם, בעוד שהיתה קיימת אפשרות סבירה ששאריות אלה תפלטנה בהמשך מעצמן. העובדה שגם לאחר שבוצעה שאיבה של חלל הרחם ביום 29.6.2003 נותרו חלקי שליה, מצביעה על כך שהיה מדובר במצב פתולוגי שלא אפשר סילוק כל חלקי השליה באופן ידני.

בית המשפט הגיע למסקנה כי אצל המערערת התקיים מצב של "שליה נעוצה" אשר גרם לכך שלא ניתן היה לסלק ידנית את כל חלקיה. על מסקנה זו מלינים המערערים, בהצביעם על כך שמונח זה לא מופיע במסמכים הרפואיים "מזמן אמת" (המונח שמופיע במסמך מיום 13.7.2013 הוא "שליה דבוקה" – placenta adherence – ולא הובהר בפסק הדין האם קיים הבדל בין שני המונחים, או שמא המונח "שליה דבוקה" הוא מונח כללי יותר שחובק גם מצב של "שליה נעוצה", דהיינו – שליה שאינה נפרדת מהרחם בשל חדירה לשריר הרחם. זאת ועוד, במסמך הנ"ל נאמר כי "נראה שמדובר יותר מ placenta adherence ", ונראה שהדבר עשוי לבטא מצב חמור יותר מ"שליה דבוקה"). מכל מקום, בית המשפט קבע שגם אם לא התקיים מצב של "שליה נעוצה" והשליה לא נפלטה בשלמותה מחמת כל סיבה אחרת, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה לפיה המשיבה 1 פעלה באופן סביר. בנסיבות אלה, כאשר לא ניתן היה לנקות את הרחם מכל שאריות השליה, לא נמצא פגם בהחלטה לנהוג בגישה שמרנית, בדרך של מעקב אחר מצב המערערת והמתנה ליציאה טבעית של שאריות השליה.

5.

אכן, כתוצאה מהאירועים שהתרחשו לאחר לידת בנה של המערערת נגרם נזק בלתי הפיך לרחמה. אין ספק שמדובר בתוצאה קשה שגרמה למערערים נזקים משמעותיים. אלא שלאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכח כי הצוות הרפואי התרשל בדרך הטיפול במערערת. הטענה העיקרית שבפני המערערים, לפיה הנזק היה נמנע אם הצוות הרפואי היה ממשיך בפעולות הידניות שבוצעו מיד לאחר הלידה, כשהוברר שלא כל חלקי השליה נפלטו, ומבצען במיומנות, לא הוכחה. האפשרות שניתן היה למנוע הישארות חלקי שליה ללא מכשירים ובפעולה ידנית בלבד סבירה פחות מהאפשרות שלא היה בכוחה של פעולה כזו, שבוצעה על ידי המשיבה 1, להביא לניקוי הרחם מחלקי שליה: ראשית , ראינו כי בהמשך היה צורך במהלכים לא פשוטים לניקוי הרחם, מה שמצביע על כך שחלקי השליה היו דבוקים לרחם ברמה זו או אחרת. שנית , לא הוכח כי הפעולה שביצעה המשיבה 1 לא היתה מספיקה ומיומנת, וברי כי עצם העובדה שנותרו ברחם חלקי שליה אינה מוכיחה זאת.

6.

התוצאה היא שאין בידינו לקבל את הערעור. כפי שהוסכם במהלך הדיון בערעור, ניתן לפרסם פסק דין זה בכפוף לאסור פרסום שמות המערערים וכל פרט העלול לזהותם.

בנסיבות המצערות של המקרה, לא ייעשה צו להוצאות בערעור.