ע"א 1733/22שגב תעשיות שיש וגרניט בע"מ נ. פלוני

1.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) עבד בין השנים 1997-1992 בעיבוד וליטוש שיש אצל מעסיקים שונים, ובתוך כך הועסק על ידי המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) במשך 29 חודשים; המבקש 2 היה בעל מניות במבקשת ומנהלה (להלן: המבקש ). בשנת 2010 אובחנה אצל המשיב מחלת ריאות. בשנת 2012 תבע המשיב את המבקשים וכן את יתר המשיבים בטענה כי הם אחראים בנזיקין למחלתו . ביום 11.11.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי ) את התביעה. בית המשפט קבע כי עילת התביעה התיישנה, אך מצא שהמבקשים זנחו טענה זאת ולפיכך המשיך ודן בתביעה לגופה.

בית המשפט קבע את שיעור הנזק שנגרם למשיב בשישה ראשי נזק: הפסדי השתכרות, הפסדי פנסיה, סיעוד ועזרת הזולת, הוצאות רפואיות, הוצאות ניידות, וכאב וסבל (שכלל גם נזק בגין קיצור תוחלת חיים), בסך כולל של 1,951,000 ש"ח (לאחר ניכוי תגמולי ביטוח לאומי). בית המשפט הוסיף וקבע כי אחריות המבקשים עומדת על 25 אחוזים מסך הנזק שנגרם למשיב, וחייב אותם בסך של 487,750 ש"ח וכן בהוצאות ובשכר טרחה. לשלמות התמונה יצוין כי יתר המשיבים הגיעו להסדר פשרה עם המשיב עובר למתן פסק הדין. במסגרת זו מקבל המשיב פיצוי כספי ממשיבים אלה, בסכומים שעליהם הוסכם.

2.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ולצדו גם בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי, במסגרתה עותרים המבקשים לעיכוב סך התשלומים בהם חויבו (שמוערך על ידם כסכום העולה על 600,000 ש"ח). המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, מאחר שקיים חשש ממשי כי נוכח מצבו הכלכלי של המשיב, לא ניתן יהיה להשיב את הכספים שישולמו ככל שהערעור יתקבל. המבקשים תומכת טענתם בדבריו של המשיב במסגרת תצהיר עדות ראשית מיום 1.4.2019 במסגרתו טען כי "[...] נכנסתי לחובות כבדים – 3 פינויים מהבית, עיקולים רבים, מזון פעם ביום ממוסד דתי שהפעיל בית תמחוי וכדי, תיקים אצל עובדת סוציאלית בלשכות רווחה [...], מספר מאסרים עקב אי-יכולת לשלם חובות וכד'. מ-26.10.2000 הנני מוכרז כמוגבל באמצעים, בהמשך גם אשתי, נכון גם היום" (סעיף 95 לתצהיר). כמו כן, טוענים המבקשים כי בגדר מאזן הנוחות יש לתת משקל לחלוף הזמן, נוכח העובדה שהאירועים נושא הערעור התרחשו בין השנים 1996-1992. עוד טוענים המבקשים, כי סיכויי הערעור טובים, מאחר ששגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי טענת ההתיישנות נזנחה, וכן מאחר שפסק הדין ניתן מבלי שניתנה למבקש הזדמנות ממשית להתגונן, שכן בא כוחם של המבקשים הודיע לבית משפט קמא שהמבקשת אינה פעילה, וכן שמצבו הרפואי והתפקודי של המבקש אינו מאפשר לו להעיד במסגרת ההליך.

3.

התבקשה תשובה. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, סיכויי הערעור נמוכים מאחר שהערעור נסב על ממצאי עובדה ומהימנות, בהם תמעט ערכאת הערעור להתערב. עוד נטען כי בניגוד לטענות המבקשים, ניתנה להם הזדמנות להתגונן ואולם הם בחרו שלא להתייצב בהליך באופן שיטתי ואף שלא להגיש ראיות מטעמם. המבקש הדגיש כי רק במקרים חריגים תתקבל בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שמטיל חיוב כספי. לטענת המשיב, המבקשות עושות שימוש לרעה בהליכי משפט בניסיונן לדחות את קיום פסק הדין, נוכח תוחלת חייו הקצרה בשים לב למחלתו. לשלמות התמונה יוער כי המשיבה 4 והמשיבה 6 הותירו את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובנספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיתואר להלן. הכלל הידוע הוא, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש כך שאם יבוצע פסק-הדין, אך הערעור יתקבל בסופו של דבר – יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו (ע"א 7578/20 טראק אי קום בע"מ נ' לב , פסקה 5 (12.1.2021); ע"א 7109/20 שטרק נ' סונינו , פסקה 4 (29.10.2020)). כאשר מדובר בהחלטה המטילה חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של סעד מעין זה, אלא במקרים חריגים בהם קיים חשש שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו, מני רבים: ע"א 4613/20 ים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.7.2020); ע"א 551/20 אדרי נ' סאייג, פסקה 3

(23.1.2020); ע"א 5853/18 יפה נ' מנהל מס ערך מוסף , פסקה 4 (29.5.2019)). ב מקרה דנן, מאזן הנוחות מגלה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, משמדובר בחיוב כספי בסכום גבוה קיים חשש כי אדם מן השורה יתקשה בהשבתו. בענייננו, המבקשים טענו במפורש כי המשיב מצוי בקשיים כלכליים, ותמכו טענה זאת בהצהרתו של המשיב בבית משפט קמא. במסגרת תשובתו לבקשה לא הכחיש המשיב טענה זאת (ראו והשוו: ע"א 6515/21 עיריית חדרה נ' ברזילי , פסקה 7 (27.10.2021) ע"א 1872/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 3 (18.3.2020); וכן ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (2012)). מצד שני, מצאתי ליתן משקל מסוים לטענותיו של המשיב, שנתמכו בתצהיר, לעניין תוחל ת חייו הצפויה (כן ראו קביעותיו של בית משפט קמא בפסקאות 49-47 לפסק הדין). בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ומבלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, מצאתי לנכון להורות על עיכוב סכום של 400,000 ש"ח מהסכום שנפסק עד להכרעה בערעור.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו בבקשה שלפניי.