ע"א 1734/96 עודד כהן נ. זאב כהן

על פי זכרון דברים שנערך ונחתם על ידי הצדדים התחייב המערער למכור ולהעביר למשיבים את זכויותיו בנכס מקרקעין. בזכרון הדברים פורטו שמות הצדדים, נתונים המזהים את המקרקעין וגובה המחיר. על גבי המסמך נרשמו המלים: "אופציה לשבוע". בגוף המסמך הותנה כי האופציה ניתנת למשיבים לחזור בהם מן ההתקשרות (כאמור, בתוך שבוע) אם יתברר שהמקרקעין צפויים להפקעה לצרכי ציבור. המערער התחייב שלא לחזור ולמכור את זכויותיו בנכס עד לתום תקופת האופציה. כן הותנה שהפרת ההסכם בחלוף תקופת האופציה תזכה את הנפגע בפיצויים. במעמד ההתקשרות לא שילמו המשיבים למערער דבר על חשבון המחיר. כאשר הציעו לו תשלום במועד יותר מאוחר, סירב המערער לקבלו, בטענה שזכרון הדברים אינו יוצר קשר חוזי מחייב.

המשיבים תבעו את המערער לדין, על דרך של המרצת פתיחה, בה ביקשו פסק-דין הצהרתי בדבר תקפו המחייב של זכרון הדברים וכן סעד של אכיפה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, תוך שאת סעד האכיפה היתנה בכך שתוך מועד שנקבע בפסק-הדין, ישלמו המשיבים למערער את מלוא המחיר המוסכם תמורת המקרקעין.

בערעור שלפנינו חוזר המערער ומעלה שתי טענות עיקריות שהעלה להגנתו בפני בית משפט קמא ואשר נדחו על ידי השופט המלומד. טענתו הראשונה, וכמדומה העיקרית, היא כי ההתניה "אופציה לשבוע" נועדה לעכב את תחילת תוקפה של ההתקשרות, באופן שלכל אחד מן הצדדים תעמוד הזכות שלא להתקשר. בית המשפט המחוזי קבע, ועל מסקנה זו אנו סומכים את ידינו, כי האופציה ניתנה למשיבים בלבד וזאת כדי לאפשר להם לבדוק את כל הטעון בדיקה מבחינתם לעניין מעמדם של המקרקעין. לשון אחר: האופציה, כניסוחה וכרוחה, לא היוותה אלא תנאי מפסיק שהברירה להכניסו לתוקף ניתנה בידי המשיבים לבדם, לצורך שהוגדר בגוף ההתקשרות.

טענתו השניה של המערער היא כי זכרון הדברים לא יצר התקשרות מחייבת. המסמך לא כלל כל התניה לגבי תנאי התשלום של המחיר. בתצהיר מפי המשיבה 2 שהוגש לבית המשפט המחוזי נאמר כי בין הצדדים הוסכם כי תנאי התשלום לפרטיהם יסוכמו ביניהם בעת עריכתו של "ההסכם הסופי". משמע, שזכרון הדברים לקה מבחינת המסויימות, באשר חסר בו הסדר מוסכם לגבי אחד מעיקרי העסקה וכי בהעדר מסויימות מתחייבת גם המסקנה שהצדדים גם לא הגיעו לכלל גמירות דעת ליצור ביניהם קשר מחייב. השופט המלומד דחה גם טענה זו, ולמרות שלא כל נימוקיו מקובלים עלינו, לא ראינו לפקפק בצידקת מסקנתו הסופית, לאמור, כי זכרון הדברים מעיד על קיומה של גמירות דעת ליצירת קשר מחייב. מסקנה זו אכן עולה הן מגופו של זכרון הדברים, לרבות התנאת הצדדים בנושא הפיצויים המוסכמים במקרה של הפרה, והן משורה של נסיבות שנמנו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. על חסרונו של תנאי מוסכם בנושא מועדי ושיעורי התשלום ניתן להתגבר בעזרת המנגנון הנורמטיבי הקבוע בסעיף 41 לחוק החוזים (חוק כללי). אף העובדה, שעליה העידה המשיבה, כי הצדדים נדברו לסכם את תנאי התשלום בשלב עריכתו של ההסכם הסופי, אינה שוללת את ההיזקקות למנגנון ההשלמה הנורמטיבי.

אכן יש שבית המשפט מסיק מחסרונו של תנאי חיוני להתקשרות, כי ההתקשרות לא קמה; היינו, שהעדר המסויימות מעיד על אי גמירות דעת להתקשר. אבל תהליך זה אינו מיכני או אוטומטי. בית המשפט נזקק לו רק כאשר שאלת קיומה של גמירות דעת מעוררת כשלעצמה ספק. לא רק הדבר, כאשר, כמו בענייננו, גמירות דעתם של הצדדים להתקשר נלמדת מן המצוי בחוזה ובנסיבות כריתתו ברמת הסתברות מספקת. במקרה כגון זה, העדר התניה ביחד לאחד מרכיבי העיסקה ניתן להשלמה ממקור חיצוני ואיננו פוגם בשלמות ההתקשרות. על העדר ההסכמה בתנאי התשלום יכלו המשיבים להתגבר בקלות, למשל, על ידי הצעת מלוא המחיר תוך זמן סביר. כאמור, עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כי כאשר הציעו למערער תשלום על חשבון המחיר, מיאן המערער לקבלו; ובכך הפר המערער את ההסכם.

התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח.