ע"א 1751/18 עיריית אשקלון נ. פלוני

1.

בקשה לעיכוב ביצוע תשלום סכום הפיצויים וההוצאות שנפסקו לטובת המשיב 1 (להלן: המשיב ) והמשיב 2, הוא המוסד לביטוח לאומי, וכן סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבות 6 ו-7 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

בשנת 2003 נפגע המשיב באורח קשה בעקבות נפילתו מגג מוסך לאחר שנשבר אחד מלוחות הפרספקס ששולבו באותו גג מסוג המכונה "גג קל". בגין פציעתו הגיש המשיב תביעה בעלת שני ראשים: האחד הופנה נגד בעל המוסך וחברת הביטוח שביטחה אותו, ועיקר עניינו בטענה להתרשלות בעל המוסך כלפי המשיב. השני הופנה נגד עיריית אשקלון שבתחומה פעל המוסך, היא המערערת בענייננו (להלן: העירייה ), ועניינו בטענה להפרת חובותיה הציבוריות. העירייה שלחה הודעת צד ג' לשלוש חברות ביטוח שביטחו אותה: הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הראל ), איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון ) ומגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: מגדל ).

בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המשיב נגד בעל המוסך וחברת הביטוח שלו, לאחר שנקבע כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את טענתו כי הוזמן על ידי בעל המוסך או עובדו לעלות לגג, וכי לא הייתה מוטלת חובה להציב שלטי אזהרה או לגדר את הגג. לצד זאת, קיבל בית המשפט את התביעה נגד העירייה, לאחר שנקבע כי היה עליה להתנות את מתן רישיון העסק לבעל המוסך בכך שיחליף את לוחות הפרספקט שהיו משולבים בגג בלוחות אסבסט, אשר יכלו לשאת את משקלו של המשיב. בהקשר זה, הובהר כי "משהחובה הופרה וכתוצאה מכך המשיב ניזוק בשל אי התאמת הבניה להיתר, יש להטיל אחריות על העירייה גם אם מלכתחילה הגג לא היה מיועד לשאת את משקלו של המשיב". עם זאת, נקבע כי יש לייחס למשיב אשם תורם בשיעור של 60%, נוכח הסכנה שהייתה טמונה בעלייה לגג בעל שיפוע המלמד כשלעצמו שאינו מיועד לכך שבני אדם יתהלכו עליו, לאחר טיפוס "בדרך לא דרך" על ידי אדם השוקל מעל 100 ק"ג. הודעת צד ג' שהגישה העירייה נגד חברת הראל התקבלה, שכן פעולותיו של מנהל ההנדסה של העירייה כוסו על ידי פוליסת הביטוח שלה, ברם יתר הודעות צד ג' שהוגשו נדחו.

בסופו של יום נפסקו למשיב פיצויים בסך 4,109,691 ₪. בית המשפט הורה כי העירייה תשלם 25% מהסכום האמור למשיב ו-75% מסכום זה למוסד לביטוח לאומי אשר מעניק למשיב קצבאות שונות בגין נזקו, הכל בתוספת 20% שכ"ט עו"ד. כן חויבו הצדדים השונים בהוצאות משפט בהתאם לתוצאת פסק הדין. על פסק הדין הוגשו ערעורים מזה ומזה, ובמסגרת ערעורה של העירייה הוגשה הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע.

3.

בבקשתה טענה העירייה כי יש להורות על עיכוב ביצוע הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים שכן סיכויי ערעורה טובים ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה. לעמדתה, נוכח קביעתו הברורה של בית משפט קמא כי "במקרה שלפנינו, הנתבע [בעל המוסך], כמו גם העירייה, לא היו צריכים לצפות את האפשרות שהתובע [המשיב] יעלה על הגג", אין ניתן לקבוע כי העירייה התרשלה כלפי המשיב ולחייבה בנזקיו. גם הקביעה כי היתר הבניה שאפשר את בנייתו של גג המוסך כגג שלא נועד לשאת משקל אדם ניתן כדין, מלמדת כי מבחן השכל הישר ומבחן הסיכון, אינם מתקיימים. אשר למאזן הנוחות, הדגישה העירייה כי למשיב לא ייגרם כל נזק אם יעוכב התשלום עד להכרעה בערעור, שכן הוא קיבל ומקבל מהמוסד לביטוח לאומי תגמולים שוטפים בגין נזקיו האמורים לשמש לצרכיו הקרובים, וסכום הפיצוי שנפסק לטובתו במסגרת פסק הדין הינו בגין נזקים בלתי ממוניים ותשלומים עתידיים שאינם דרושים לו לשימוש מידי. לצד זאת, טענה העירייה כי קיים חשש שאם יתקבל הערעור וישולמו למשיב הסכומים, לא ניתן יהיה לגבותם בחזרה, לאור גובה הפיצוי שנפסק לטובתו והעובדה שסכום זה אמור להשתלם בפעם אחת, בשעה שמצבו הכלכלי של המשיב אינו שפיר. הודגש, כי העירייה הינה רשות ציבורית אשר חיובה במסגרת פסק הדין לא נכלל בתקציבה השנתי לשנת 2018 ולפיכך תשלומו כעת יביא לפגיעה בשירותים חיוניים המוענקים לתושביה. חברת הראל תומכת מצדה בבקשה.

המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה ומדגישים כי מדובר בבקשה לעיכוב תשלום כספי שניתן יהיה להשיבו במידה שהערעור יתקבל – עיקר התשלום שנפסק משולם לידי המוסד לביטוח לאומי שהינו גוף סולבנטי שלא ניתן להטיל ספק ביכולתו להשיב כל סכום שיקבל, ואילו הסכום שנפסק לטובת המשיב נחוץ לצרכיו הסיעודיים השוטפים. אף טענות העירייה לעניין סיכויי הערעור "טועות ומטעות", כך נטען, שעה שפסק דין ארוך ומנומק מסביר את הבסיס לחבותה תוך הסתמכות על פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון. בהקשר זה, הוער כי סיכויי ההצלחה של ערעור המשיבים על פסק הדין, המכוון כנגד הטלת אשם תורם בשיעור של 60% על כתפי המשיב, וכן נגד מתן פטור לבעל המוסך וחברת הביטוח שלו מאחריות לתאונה - גבוהים מסיכויי ערעורה של העירייה.

4.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב תשלום הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים 1 ו-2 להתקבל. על פני הדברים פסק דינו של בית משפט קמא מעורר שאלות לא פשוטות ומסקנתו אינה מובנת מאליה כלל, וממילא סיכויי ערעורה של העירייה אינם מופרכים. בהיבט מאזן הנוחות, טענת העירייה בדבר חוסר יכולתו הכלכלית של המשיב אמנם לא בוססה באופן מלא, ברם בנסיבות העניין סבורני כי נוטה הכף לכיוונה. הסכום שנפסק לטובת המשיב איננו סכום מבוטל והוא משקף ברובו תגמול עתידי, ואכן קיים חשש שמא בסופו של ההליך לא ניתן יהיה לגבותו בחזרה. אמנם לא כך הם פני הדברים לגבי המוסד לביטוח לאומי, אשר אין ספק בדבר יכולתו להשיב את הכספים, אולם מאותו הטעם גם לא קיים צורך דוחק מצדו לקבלתם, כך שבנסיבות העניין נוטה הכף גם במישור זה, לטובת העירייה.

5.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת

כאמור לעיל. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 7.3.2018, ימשיך לעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור. למען הסר ספק, סכום ההוצאות שנפסק לטובת מי מהצדדים בפסק הדין אינו מעוכב.