ע"א 1761/00 מאיה בניה וקבלנות בע"מ נ. פלסטוקיט תעשיות (1993) בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעתירה מנהלית 110/98. פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ביום 16.1.00. הבקשה הוגשה ביום 6.3.00.

1.עניינה של העתירה המנהלית באישור תכנית מפורטת להרחבת מפעלן של המבקשות. העותרת, המשיבה מס' 1 בבקשה שבפני, עתרה נגד אישור התכנית ונגד אי שמיעת התנגדותה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום (המשיבה מס' 2 לבקשה). בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא א' לרון) דחה "בשלב זה של טרם השלמת מיצוי ההליכים הקודמים" את העתירה לביטול התכנית, אך קיבל את הבקשה החילופית והורה לוועדה המחוזית לדון בהתנגדות המשיבה מס' 1. ביום 3.2.00 הגישה המשיבה מס' 1 "בקשה בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-". ובה ביקשה כי בית המשפט המחוזי יבהיר, כי כל עוד לא נשמעה התנגדותה אין התכנית מאושרת ותקפה. בקשה זו הומצאה למבקשות ביום 7.2.00.

2.ביום 6.3.00 הגישו המבקשות את הבקשה שבפני, בה מתבקשת הארכת המועד להגשת ערעור עד להכרעה בבקשת המשיבה 1 לתיקון פסק הדין נשוא הערעור - בין אם תתקבל הבקשה ובין אם לאו. המשיבה מס' 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, הוגשה הבקשה כעשרים יום לאחר חלוף המועד להגשת הערעור, בלא הסבר ממשי לאיחור. לעניין הקישור לבקשה לתיקון, טוענת המשיבה מס' 1, כי אין המבקשות יכולות להיתלות בבקשתה היא לתיקון טעות, ומכל מקום - אין למבקשות הסבר לכך שבקשתן הוגשה כעשרים יום לאחר חלוף המועד להגשת הערעור, וכחודש לאחר שנודע להן על בקשת התיקון.

3.המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי שופט אחד בעתירה מנהלית קבוע בתקנה 18 (ד) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים), התשנ"ו1996- (להלן: "התקנות"). מועד זה ניתן להארכה, ככל מועד אחר הקבוע בתקנות "לבקשת בעל-דין... אם הראה המבקש סיבה סבירה לעשות כן" (תקנה 19 (ב) לתקנות). הווה אומר: אין המבקשות נזקקות ל"טעם מיוחד" להארכת המועד (והשוו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-) - די להן ב"הסבר מתקבל על הדעת" (וראו: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין) בעמ' 888). עם זאת, דומה בעיני (וכך גם כתבתי בהליך אחר - בש"א 8906/99 יצחק אבנון נ' פייג אריאל ואח' , לא פורסם), כי בבחינת בקשה להארכת מועד בהליך מעין זה, מן הראוי להתחשב במועדים הקצרים יחסית שנקבעו בתקנות (והשוו: בש"פ 544/88 חזקי נ' פנחסי , פ"ד מ"ב(3) 795, 798; וראו גם: בש"א 4719/93 HER MAJESTY THE QUEEN IN RIGHT OF CANADA נ' ריינהולד ואח' , פ"ד מ"ז(5) 646, בעמ' 650 - 651; בש"א 5720/95 יעקובי נ' יעקובי , לא פורסם; בש"א 486/99 עו"ד דב שלמון נ' עזבון המנוח נאסאן יעקב רובין ז"ל , לא פורסם), כמו גם בעובדה שעם העברת עתירות מנהליות לבתי המשפט המחוזיים הוארך משך הדיון בהן ונפרס על שתי ערכאות (וראו: ש' רויטל "תיקון 43 לחוק התיכנון והבניה - האם מהפך בדיני-התיכנון?", משפטים כז (תשנ"ז) 411,383).

4.לא מצאתי בבקשה שבפני "סיבה סבירה" להארכת המועד המבוקשת. המשיבה מס' 1 ביקשה את תיקון פסק הדין באופן שהיה בו כדי להחמיר את השלכות פסק הדין על המבקשות. הווה אומר: לו סברו המבקשות כי פסק הדין, כפי שניתן, הוא שגוי וכי מן הראוי לערער עליו - שומה היה עליהן לעשות זאת בתוך התקופה שנקבעה לכך בדין. ההחלטה בבקשת התיקון לא היתה מיטיבה את מצבן ומבחינתן לא היה טעם להמתין להכרעה בה. מה גם שלו היה בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת התיקון (ומתגובת המשיבה מס' 1 אני למד, כי לא כך הם פני הדברים) היו המבקשות רשאיות לערער עליו תוך שלושים יום מן המועד בו היתה ניתנת החלטת התיקון (וראו: סעיף 81 (ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-) ולחלופין - לתקן את הודעת הערעור שלהן בהתאם (והשוו: ע"א 4221/98 רמי וארץ אלמגור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ , לא פורסם; בש"א 4843/94 אהרן שרון נ' ורדה זיידה , לא פורסם). בכך שונה מצבן של המבקשות ממצבו של בעל דין המגיש בקשת תיקון העשויה לייתר את ערעורו ומטעם זה הוא מבקש להמתין עד להכרעה בבקשה. נוסף על כך, יש לציין, כי המבקשות לא הציגו כל טעם להשתהותן בהגשת בקשתן עד לחלוף כחודש מאז נודע להם על בקשת התיקון (וכעשרים יום לאחר שחלף המועד להגשת ערעורן) - וגם עקב כך אין הן זכאיות להארכת המועד המבוקשת.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה מס' 1 בסך 1,500 ש"ח.