ע"א 1828/01 יצחק (צדוק) מונטיליו נ. יעקב דיל

בקשה לצו עיכוב ביצועו של פסק-דין שניתן על-ידי כב' השופט עוני חבש ביום 16 בינואר 2001.

פסק-הדין עניינו בדירת מגורים שברח' רחל אימנו בירושלים. התובע, מר יעקב דיל (יעקב) טען לזכותו בדירה מכוח צוואתה של בעלת הדירה המנוחה, הגב' לוטי מונטיליו, ולבטלותו של הסכם למכירת הדירה שנכרת בין הנתבעים, מר יצחק מונטיליו (יצחק) לבין הגב' לרמן בל הרייט (הרייט). בית-המשפט דן בפסק-דינו המפורט בקורותיה של דירת המגורים האמורה, ונמצא לו כי יעקב הוא הזכאי להירשם כבעל הזכויות בדירה. בדרכו למסקנה זו מצא בית-המשפט כי יצחק כרת הסכם למכירת הדירה להרייט - עימה קיים יחסי-אהבים לאורך תקופה ממושכת - תוך שימוש ביפוי כוח ישן שהיה בידיו מבעלת הדירה המנוחה. יצחק ידע, כקביעת בית-המשפט, כי יפוי הכוח אינו עוד בתוקף - שכן הצוואה שערכה המנוחה הורתה על יעקב כיורש בלעדי לדירה - ואף-על-פי-כן פעל, בעת היות המנוחה מאושפזת וחולה, להעברת הזכויות בדירה תוך שימוש באותו יפוי כוח. הסכם המכירה ותוספת לאותו הסכם, נכרתו ערב פטירתה של המנוחה, וכקביעת בית המשפט - במטרה להבריח את הדירה מנכסי העזבון. תמורות שנקבעו בחוזה המכירה לא שולמו על-ידי הרייט, ודירה שהיא נדרשה להעביר כתמורת-חילופין לדירה האמורה נותרה רשומה על שמה. בנסיבות אלו - ולאור התנגדותה הנחרצת של הרייט להעיד לפני בית-המשפט - קבע בית-המשפט כי ההסכם למכירת הדירה שנכרת בין יצחק והרייט הסכם חסר-תוקף הוא. לפיכך הורה בית-המשפט על בטלות ההסכם האמור, על מחיקת הערת אזהרה הרשומה על שם הרייט במרשם המקרקעין, על רישום יעקב כבעלים, ועל סילוק ידם של יצחק והרייט מהדירה. כן הורה בית-המשפט לנתבעים לשלם ליעקב דמי שכירות עבור מגוריהם בדירה, מיום פטירתה של המנוחה ועד ליום התשלום בפועל.

לאחר קבלת פסק-הדין הגישו יצחק והרייט בקשה לבית-המשפט לעיכוב ביצוע פסק-דינו. בית-המשפט החליט לדחות את הבקשה. בנלווה להחלטתו הוסיף בית-המשפט, שלא מענייננו עתה, מספר הבהרות לעניין פסק-דינו.

משנדחתה בקשתם לעיכוב ביצוע פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, פנו יצחק והרייט בבקשתם הנוכחית כי אורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין.

הבקשה לעיכוב ביצוע אינה מגלה על-פניה כל טעם ראוי להיעתר לה. טענתם היחידה של המבקשים היא כי אם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק-הדין ייגרם נזק בלתי הפיך להרייט שרכשה, לטענתה, את הזכויות בדירה מיצחק. ואולם, כידוע, על-פי ההלכה הנוהגת תנאי לכך שתתקבל בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין הוא, שיש סיכויי הצלחה כלשהם לערעור. הבקשה שלפניי - כמוה כבקשה שבאה לפני בית-המשפט המחוזי - אינה מגלה טעם על-שום מה סבורים המבקשים כי יש סיכוי כלשהו לערעורם. קריאת פסק-דינו המפורט של בית-המשפט המחוזי מלמדת, כי יצחק והרייט היו חפים-מכל-תום בביצוע פעולות המכירה: המכירה בוצעה יום לפני פטירתה של המנוחה, שעה שיצחק ידע כי אין לו כל זכות בדירה, תוך שימוש ביפוי כוח שניתן למטרה שפקעה זה-מכבר, והכל בחופזה ובבהלה כדי להספיק ולהשלים את הממכר טרם לפטירתה של המנוחה. יתר-על-כן: תמורות שהיו עתידות להשתלם לפי ההסכם לא שולמו, וגם לא ניכרה כל כוונה לעשות דבר לביצועו בפועל של ההסכם. בנסיבות אלו, אך טבעי הוא שאם מבקשים בעלי ההסכם לטעון לתקפותו, שומה עליהם להביא את עמדתם לפני בית-המשפט.שלא כמצופה, הרייט - בתואנה של הגנה על פרטיותה מפני חשיפת פרטים הנוגעים למערכת היחסים בינה ובין יצחק - סירבה להעלות את עמדתה בפני בית-המשפט. סירוב זה, שלא נמצא לו כל טעם ראוי, מנע מבית-המשפט את גרסתה של הרייט בדבר נסיבותיה התמוהות של העברת הדירה. הנה-כי-כן, הרייט סירבה להציג את עמדתה לפני בית-המשפט אך בה-בעת מבקשת היא מבית-המשפט כי יכיר בתוקפו של הסכם שכרתה בנסיבות מחשידות. זאת, למותר לומר, אין הרייט יכולה להשיג.

יתרה מכך: לא נמצא לי כי ייגרם להרייט או ליצחק נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין. באשר לחלקו הכספי של פסק-הדין (תשלום דמי השכירות), הרי שעל המבקש את עיכובו הנטל להראות כי אם יזכה בערעור לא יוכל לגבות את כספו בחזרה. נטל הוכחה זה לא הרימו המבקשים, אף לא בקירוב. אין בטענותיהם כל טענה בהקשר זה, וממצים הם את טענותיהם באמירה הכללית כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך. בדומה, באשר לחלקו של פסק הדין שעניינו העברת הזכויות בדירה, לא נמצא לי כי ייגרם נזק להרייט אם תירשם הדירה על שמו של יעקב. צודק יעקב בטענתו כי הדירה האמורה אינה משמשת כדירת מגורים להרייט וכי מושכרת היא כל השנים. במובן זה הדירה משמשת כנכס הון, והעברתה במירשם על שמו של יעקב לא תשנה דבר להרייט (ראו בהקשר זה: רע"א 214/88 טוויל נ' דויטש, פ"ד מד (3) 752, 754).

מהטעמים האמורים לעיל אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין .