ע"א 1845/02 מדינת ישראל נ. מחמד בן עטייה אבריגית

בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט צבי סגל) עצר את המשיב עד לתום הליכי המשפט בשל כתב-אישום שהוגש נגדו בעבירות רכוש, ובכללן עבירת שוד. בהחלטתו זו קבע השופט כי על אף חומרת העבירות, בנסיבותיו המיוחדות של האיש ניתן להסתפק בחלופת מעצר, אם אמנם תימצא חלופה ראויה. כיוון שלא נמצאה חלופה שכזו, הורה הוא על מעצרו כאמור לעיל.

המשיב הגיש ערר על החלטת זו, בגידרה טען כי "מערכת נסיבותיו האישיות, כאשר מדובר בסייען של כוחות הבטחון, הנרדף על-ידי הרשות הפלסטינית ועושי דברה, מונעת הימנו מציאת כל אלטרנטיבה שאינה בביתו בהיותו מנותק ממשפחתו בודד ונרדף והחלטת בית-המשפט קמא כפי שהינה, משמעה מעצרו עד תום ההליכים".

בהחלטה בערר זה בבית-המשפט העליון, שניתנה מפי השופטת מרים נאור, עולה כי המדינה הגנה על החלטת בית-המשפט המחוזי כפי שהיא, שכן השופטת, שקיבלה את עמדת בית-המשפט המחוזי כי החלופות שהוצעו אינן הולמות, הוסיפה כי "ניתן בכל עת להציע חלופה אחרת". ואכן, המשיב הציע לבית-המשפט המחוזי חלופה שונה, והפעם התקבלה הצעתו. בית-המשפט המחוזי מצא כי החלופה הולמת, ויש בה כדי להסיר את החשש שימשיך בפעילותו הפלילית אם ישוחרר ממעצרו. המשיב שוחרר איפוא בתנאים מגבילים.

הפעם, בערר שהגישה המדינה, היא אינה טוענת כי חלופת המעצר שנקבע על-ידי בית-המשפט אינה הולמות, אלא טענתה היא כי לא ניתן כלל להסיר את החשש מפעילות פלילית על-ידי חלופת מעצר כלשהי.

שינוי עמדה זה אינו ראוי. על-כל-פנים, על-פני הדברים, בית-המשפט העליון בהרכב אחר כבר אישר בעקרון את החלטת בית-המשפט המחוזי, שכאמור קבע כי ניתן יהיה לשחרר את המשיב אם תימצא חלופה הולמת. משאושרה החלטתו, בדין פעל בית-המשפט המחוזי על-פיה. בנסיבות אלה, איני רואה איפוא מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הערר נדחה.