ע"א 1854/02 בית חולים מקאסד נ. מהראן חושייה

השופטת ד' דורנר :

בית-המשפט המחוזי בירושלים ביטל הסכם פשרה בין בית-החולים מקאסד (להלן: בית-החולים), לבין מהראן חושיה (להלן: הילד) והוריו זהוה ורשדי חושיה (להלן: ההורים), בתביעה לפיצויים שהגישו בגין נזקים שנגרמו לילד בעת לידתו, ובגדרה נטען, כי הילד ניזוק בשל רשלנותם של רופאי בית-החולים.

בית-המשפט המחוזי חייב את בית-החולים בתשלום פיצויים, לאחר שקבע את שיעור הנזק שנגרם לילד ומבלי לדון ולהכריע באחריות בית-החולים לנזקו וזאת, על-בסיס הקביעה, כי בית-החולים הודה באחריותו.

בית-החולים טען, כי הודה באחריותו בגדר הסכם הפשרה בלבד ומשבוטל ההסכם, בטלה אף ההודאה באחריות. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו, ראשית, משום שבגדר ההודאה, שאמנם נעשתה במעמד הצגתו של הסכם הפשרה בפני בית-המשפט, לא נאמר כי היא לצורך הפשרה בלבד. ושנית, ובכך ראה בית-המשפט את העיקר, משום שגם "הודאה בחבות, הניתנת במסגרת הסכם פשרה, נותרת על-כנה אף אם לא אושר הסכם זה בסופו של דבר על-ידי בית-המשפט".

על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים. בית-החולים טען כנגד חיובו בפיצויים, הגם שחבותו לא הוכחה, ואילו הילד והוריו טענו כנגד גובה הפיצויים וההוראה לשלמם בתשלומים עתיים.

ערעור בית-החולים – בדין יסודו. שכן, פשוט הוא, כי ההודאה בחבות ניתנה לצורך פשרה, שכאמור, הוגשה במעמד מתן ההודאה, ובית-החולים חזר והסביר זאת במהלך הדיון. ואילו עמדת בית-המשפט המחוזי, שההודאה מחייבת, גם אם הפשרה בוטלה, אינה יכולה להתקבל.

פשרה היא פרי הסכם בין הצדדים, בגדרו חיוב שקיבל על עצמו צד מותנה בקיום מכלול ההסכם, ואך מובן הוא, כי ביטול הסכם הפשרה, ככל שהוא נוגע לסכום הפיצויים שעליו הוסכם, חייב להשתרע גם על ההודאה בחבות.

לעומת זאת, לא מצאנו בטענות הילד והוריו עילה להתערב בגובה הנזק ובדרך התשלום שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

אנו דוחים, איפוא, את ערעור הילד והוריו ומקבלים את ערעור בית-החולים. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לאחריות בית-החולים לנזק, יבוטל והדיון יוחזר אליו למען ידון ויכריע באחריות בית-החולים לנזק שנגרם לילד.

על-פי הכרעה זו יקבע בית-המשפט המחוזי – אם אומנם יימצא בית-החולים אחראי לנזק או לחלק ממנו – את שיעור הפיצויים, על-בסיס שיעור הנזק שנקבע בפסק-דינו שבו, כאמור, אין אנו מתערבים.

בנסיבות המקרה, איננו רואים לעשות צו להוצאות.