ע"א 1866/99 מי ערד - חברה להנדסה ופיתוח בע"מ נ. חרות בע"מ

1.ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' ניב) מיום 8.3.99 ומיום 9.3.99, בה סירב לפסול עצמו מלישב בדין בעניינן של המערערות.

2.כנגד המערערות הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, תביעה בסדר דין מקוצר. התביעה הועברה לבירור במחלקה ליישוב סכסוכים. הוסכם, כי המערערות תקבלנה רשות להתגונן. משנכשל הנסיון להגיע לפשרה, הועבר התיק לדיון בפסים רגילים, בפני כב' השופטת ר' ניב.

3.ביום 8.3.99 נערך דיון מקדמי בתיק. במהלכו, כך נטען על ידי המערערות, פנתה אליהן כב' השופטת תוך שהיא מציינת, לטענתן, כי הגנתן הינה "פיברוק". בהמשך אותו דיון, כך נטען, ביקשו המערערות להגיש תצהיר נוסף ומשלים, לעניין טענת קיזוז שהיא לב ליבה של הגנתם. בית המשפט דחה הבקשה, תוך שהוא מציין, כי נוכח הגשת תצהירי עדות כבר בהליכי הפשרה; נוכח חלוף הזמן מאז תחילת ההליך והנסיון ליישב הסכסוך ונוכח ההכרח בפירוט ממילא, של טענת קיזוז, אין מקום להוספת תצהיר בשלב דיוני זה.

4.בשלב זה ביקשו המערערות את פסילת בית המשפט מלישב בעניינן. הן טענו, כי קביעת בית המשפט אודות היות הגנתם - או חלקים ממנה, משום "פיברוק" מלמדת על גיבוש דעה מוקדמת וחשש ממשי למשוא פנים. הוא הדין לעניין ההחלטה שבאה לאחר מכן, בה נדחתה הבקשה לצירוף התצהיר. נוכח ההליכים הדיוניים שהיו בתיק, כך נטען, לא היתה כל הצדקה לדחיית הבקשה ועל כן ברי, שכל כולה של ההחלטה אינו מלמד אלא על חשש ממשי למשוא פנים.

5.בהחלטתה מיום 8.3.99 (שנימוקיה ניתנו ביום 9.3.99) נדחתה הבקשה לפסילה. בית המשפט ציין, כי אמנם הובעה דעתו כי אחד המסמכים שהוצג על ידי המערערות נחזה להנחות את המערערות כיצד ל"פברק" טענות קיזוז מסכום התביעה, אך אין בכך כדי להביא לפסילתו, בייחוד נוכח השיהוי שבהגשת בקשות הפסילה עצמה. עוד צויין בהחלטה, כי הסירוב לקבל התצהיר נבע מהתמשכות ההליכים בתיק ומן העובדה, שהיכולת להגיש המסמכים שבתצהיר בשלב מאוחר יותר שרירה וקיימת, במסגרת תביעה שכנגד. מטעמים אלה, נדחתה הבקשה.

6.בפני מונח ערעור על החלטה זו. טוענות המערערות

ראשית , כי נוסח התבטאותה של כב' השופטת בעניין ה"פיברוק" היה נחרץ בהרבה מאשר לשונו בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות והשתמע ממנה חוסר אמון מלא בגירסת ההגנה של המערערות; שנית , כי אי קבלת התצהיר גרמה נזק ניכר להגנת הקיזוז של המערערות וחרצה, למעשה, את דין התביעה. החלטה דיונית זו, אליבא דמערערות, אינה ניתנת לניתוק מן ההתבטאות הקודמת של בית המשפט, אודות "פיברוק" טענות ההגנה. בייחוד הודגשה בפני הטענה, כי המדובר בהליך מקדמי, טרם שמיעת ראיות, ובעניין עובדתי העומד בלב ליבו של הסכסוך הנדון. מטעמים אלה, סוברות המערערות, כי נתגבש חשש ממשי המצדיק פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינן.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערות, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אשר לעניין התבטאותו של בית המשפט, הרי שלא שוכנעתי כי יש בה כשלעצמה משום חשש ממשי למשוא פנים. אכן, יתכן ומוטב היה לו היתה השופטת מתבטאת אחרת בעניין זה, אולם נוכח התייחסות ההתבטאות לחלק ממסמך, טרם נבחן זה לגופו, ולא בקשר לטענות ההגנה עצמן, לא מצאתי בכך חשש ממשי למשוא פנים, כפי שגם כב' השופטת לא מצאה חשש מעין זה. הוא הדין לעניין אי קבלת התצהיר. מבלי להביע כל עמדה באשר לנכונותה הדיונית של החלטה זו - התלויה ועומדת בבקשת רשות ערעור - הרי שבעצם הדחיה של הבקשה לקבלת התצהיר, לא מצאתי משום חשש ממשי למשוא פנים. הוא הדין לגבי הנמקתה של דחיה זו, הקשורה כל כולה בנקודת מבטו הדיונית של היושב בדין אודות ההליך שבפניו, ולא בדעה קדומה וב"משחק מכור" באשר לגורל ההליך. מטעם זה לא ראיתי גם קשר, בין התבטאותה של כב' השופטת ובין ההחלטה הדיונית שניתנה בעניינן של המערערות. מטעמים אלה נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.