ע"א 187/02 רפאל טהלר נ. אריה וייס

בפניי בקשה להארכת מועד לשם הגשת בקשת רשות לערער.

1.המבקשים הגישו ערעור (בזכות) בע"א 7905/01 על החלטה של בית משפט קמא בבקשה לביטול פסק בורר שניתן בסכסוך בינם לבין המשיב. החלטת בית משפט קמא ניתנה ביום 6.8.01. בהחלטה מיום 6.12.01 קבעתי, כי ערעור זה יימחק מן הרישום, שכן היה על המבקשים להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור. עתה פונים המבקשים בבקשה למתן ארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה האמורה.

2.מתן ארכה לצורך נקיטת הליך זה טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). איני סבור כי טעם כזה הוכח במקרה שבפניי.

(א) אפילו טעו המבקשים, המיוצגים בידי עורך דין, טעות שבדין לעניין טיב הליכי התקיפה, הרי שאין זו טעות המהווה "טעם מיוחד למתן ארכה". הדין לעניין תקיפתן של החלטות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הוא ברור. הוא קובע, בסעיף 38 לחוק הבוררות, כי הליך התקיפה הינו באמצעות בקשת רשות לערער. אין לעניין זה כל אי בהירות או ערפול, אשר יכולים להצדיק את האיחור של המבקשים.

(ב) אשר לטענת המבקשים בדבר אי בהירות במזכירות בית המשפט, בדבר הליך התקיפה הנכון במקרה זה. ראשית, מתצהירו של המבקש עולה, כי המצג שהוצג בפניו עם הגשת הליך היה כי על המבקשים להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור. במצג זה אין כל טעות. זאת ועוד, אף עולה כי ב"כ המבקשים לא הוטעה, אלא עמד על דעתו כי המערער רשאי להגיש ערעור בזכות. בכל אלה איני רואה יסוד, ולו לכאורי, לטענה של טעות בדין עקב מצג של מזכירות בית המשפט.

זאת ועוד. המבקשים פנו לבית המשפט ביום 14.10.01, 14 ימים אחרי חלוף המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער. במצב זה, לא היה כל שינוי מצב לרעה שלהם, בהסתמך על המצג הנטען. גם מבחינה זו אין במצג זה כדי להוות עילה למתן ארכה.

אוסיף כי המשיב היה רשאי להניח, עם חלוף המועד להגשת בקשת הרשות לערער, כי החלטת בית משפט קמא לא תותקף עוד. אחרי חלוף המועד האמור, התגבשה "חסינותו" מפני הליך תקיפה כאמור. במצב זה, עצם המצג הנטען בדבר אי בהירות של הדין אין בו די כדי להביא להעדפת עניינו של המבקש על פני עניינו של המשיב.

(ג) גם בטענתם של המבקשים לעניין טעותו של בית משפט קמא בכל הנוגע להימנעותו מאישור פסק הבורר, על פי בקשה שהגישו ביום 21.8.01, איני רואה טעם מיוחד למתן ארכה. בהחלטתי מיום 6.12.02 הבהרתי כי בהליכים האמורים מטעם המבקשים, אשר לא ברור הבסיס המשפטי לנקיטתם, אין כדי לשנות את מועד תחילתו של מירוץ המועדים לתקיפת החלטתו של בית משפט קמא מיום 6.8.01. זאת, אפילו היה מדובר בהליכים לתיקון טעות לפי ס' 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, היא ההוראה היחידה אשר עשויה הייתה לאפשר את ההליכים האמורים. בבקשה שבפניי לא הוסברה עמדת המבקשים לעניין זה, ולא עולה טעות בדין שלהם באותו עניין, אשר עשויה להצדיק מתן ארכה. לא הוסבר כיצד הליכי התיקון שיזמו המבקשים גרמו לאיחורם של המבקשים בהליך לבית משפט זה, או הביאו לטעותם בכל הנוגע להליך התקיפה הנכון. אף לא הוברר מהו היסוד לסברת המבקשים כי עצם נקיטתם של ההליכים האמורים (אשר נדחו על ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 20.9.01) משנה את טיב החלטתו של בית משפט קמא, ומוציאה אותה מגדר החלטה במסגרת חוק הבוררות. איני סבור, כי היתה או ישנה אי בהירות כלשהי, כי אף ההליכים הנזכרים היו בגדריו של חוק הבוררות. לכן, איני סבור כי גם בהליכים האמורים יש טעם מיוחד למתן ארכה.

(ד) בשולי הדברים אוסיף, כי לא הובהר בבקשה שבפניי מדוע התעכבה הגשת הבקשה שבפניי מיום 16.12.01, בו הודע למבקשים על החלטתי למחוק את הערעור מיום 6.12.01, ועד ליום 6.1.02. עיכוב זה של כשלושה שבועות, לאחר איחור של 14 ימים מלכתחילה, מחליש עוד יותר את עוצמת טענות המבקשים. גם כשהוברר להם שטעו בהליך שנקטו ואיחרו בפנייה לבית המשפט, לא אצה למבקשים הדרך. אין זו דרך פעולה סבירה של בעל דין המבקש ארכה, דרך פעולה זו אף נעדרת את מידת הדחיפות, לה ניתן לצפות ממי שהוברר לו כי נקט בהליך שגוי ועקב כך החמיץ את המועד לנקיטת הליך.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בבקשה זו בסך 2,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.