ע"א 1875/02 חיים קרסו נ. בית אבות על שם ליאון רקאנטי -אגודה עותומנית

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט י' זפט), מיום 31.1.02, אשר דחה את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה 1 לעשות עסקה מכל סוג בנכס נשוא הבקשה.

1.ביום 10.4.63 נחתם הסכם בין אביו המנוח של המבקש לבין המשיבה 1 - עמותת בית אבות על שם ליאון רקאנטי, אגודה עותומנית (להלן: "העמותה"), לפיו העביר המנוח לעמותה את זכויותיו בבניין ברח' הרצל בתל-אביב שהיה בבעלותו (להלן: ההסכם). בתמורה להעברת הבניין התחייבה העמותה, בין היתר, לשלם למוכר סך של 10,000 ל"י. בסעיף 6 להסכם נקבע, כי:

"שלא למכור או להעביר או למשכן או לשעבד באופן אחר למישהו את הבית וכן מתחייבת העמותה ומצהירה בזה, שהבית יישאר לצמיתות ולעולם ועד נכס העמותה וישמש לה למקור הכנסה לצרכיה".

2.המבקש סבור, כי בכוונת העמותה למכור את הבניין. המבקש פנה לעמותה בדרישה להימנע מביצוע העסקה, אך פנייתו לא נענתה. משכך, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בה התבקש להצהיר כי ההסכם בוטל וכי הזכויות בבניין יועברו על שמו, ולחילופין, יוצא צו מניעה קבוע שיאסור על העמותה למכור את הבניין. בד בבד, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בתובענה העיקרית. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה זמני מהטעם, כי סיכויי המבקש לזכות בתביעתו אפסיים. לעניין סעיף 6 להסכם, בית המשפט סבר, כי:

"אכן, מילולית, ההתחייבות של העמותה היתה לשמר בידה את הבעלות בנכס לעד, אולם גם התחייבויות נצחיות כפופות לשינויים המתחוללים במציאות. כאשר קיום מילולי של תנאי, שנקבע כתנאי נצחי, אינו מקיים את מטרת התנאי, וניתן לקיים את המטרה בדרך שונה, יש לראות בכך קיום רוחו של ההסכם ותכליתו".

3.כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור. טענתו המרכזית, כי לפי לשונה ותכליתה של סעיף 6 להסכם, אסור לעמותה למכור את הבניין. המבקש טוען, כי מדובר בחוזה מתנה על תנאי, לפיו המשיבה לא תמכור את הנכס. לחילופין נטען, כי מדובר בירושה ומשזו לא נעשתה בדרך של צוואה, הרי שהיא בטלה.

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה, ממספר טעמים: ראשית - הצדדים להסכם הם המנוח והעמותה. המבקש אינו צד להסכם, ומכאן שאין יריבות בין המבקש לבין העמותה; שנית - טענת המבקש שאילו המנוח היה מודע לכוונת העמותה למכור את הנכס הוא היה מחזיר את הנכס למסת הנכסים שעמדה לחלוקה לאחר מותו הנה ספקולטיבית; שלישית - לגבי פרשנות סעיף 6 להסכם, אמנם הסעיף אוסר את העברת הנכס, אך זאת על מנת שהנכס ישמש לעמותה "למקור הכנסה לצרכיה", כלשון הסיפא של הסעיף. לפיכך, לאסור על העמותה למכור את המכס לאחר שהפך "לא כלכלי", אינו עולה בקנה אחד הן עם לשון הסעיף והן עם אומד דעתם של הצדדים; רביעית - פרשנות סעיף 6 להסכם כמונע מהעמותה לבצע עסקאות בנכס לצמיתות סותר את תקנת הציבור, ועל כן בטל.

המשיב 3 סבור, כי יש לקבל את הבקשה ולתת צו מניעה זמני האוסר על מכירת הבניין. עם זאת המשיב 3 מדגיש, כי לדעתו מדובר בהקדש ציבורי, ולפיכך אין למבקש זכויות קנייניות בנכס.

4.דעתי היא, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין ליתן צו מניעה זמני. על פניו סעיף 6 להסכם מנוסח באופן בהיר, ולפיו אסורה לכאורה מכירת הבניין. גם בית המשפט המחוזי סבר כך. אכן, לשון הסעיף מהווה נקודת עצירה ראשונה במלאכת הפרשנות, אלא שמלאכת זו צריכה להתברר בהליך העיקרי. כמו כן, לדעתי צודק המשיב 3 בטענתו כי, גם אם יש מקום לסטות מהוראות ההסכם, אין זה ברור מהי הדרך החלופית שיש לנקוט בה במקרה זה, דבר שמצריך בחינה במסגרת בירור בהליך העיקרי.

אשר על כן - החלטתי לדון בבקשה כאילו נתקבלה והוגש על פיה ערעור - ולקבל את הערעור. לפיכך, ימנעו המשיבים 1, 2 מלעשות כל עסקה בנכס נשוא הבקשה עד למתן החלטה סופית במחלוקת שבין הצדדים.

המשיבה 1 תשא בהוצאות המבקש בסכום של 15,000 ש"ח.