ע"א 1893/15 עזבון המנוחה עסמאת בהאי אזל ע"י מנהל העזבון עו"ד י נ. הכנס ה

ההליך הועבר לטיפולי ביום 21.2.2016. המחלוקת המונחת להכרעתי עניינה בשאלה האם בהתאם לסדרי-הדין, על בא-כוח המערערות להגיש בקשה לחילופי בעל-דין, וזאת בעקבות פטירתה של המערערת 3 לאחר הגשת הערעור שבכותרת.

1.בקצרה יצוין כי הערעור שבכותרת נסוב על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (חי') 37319-07-11 (כב' השופט ד' פיש ), בגדרו נדחתה תובענה שהגישו המערערות לפסיקת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין.

למען שלמות התמונה, יוער כי מפסקה 9 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי המערערת 1 נפטרה בשנת 2008, וכי ייפוי-הכוח שהוגש מטעמה לבית-המשפט המחוזי אשר נחתם בשנת 1993, פקע עם מותה. בהמשך הדרך, מונה בא-כוח המערערות כמנהל עיזבונה של המערערת 1 בהתאם להחלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה בחיפה (נספח ב' להודעת הערעור). על רקע זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי הצדדים לתובענה שלפניו הנם המערערות 2 ו- 3, וכן מנהל עיזבונה של המערערת 1 שהנו גם בא-כוחם של המערערות 2 ו- 3.

2.לאחר הגשת הערעור שבכותרת, הודיע בא-כוח המערערות ביום 19.11.2015 כי למרבה הצער, המערערת 3 (להלן גם:

המנוחה ) הלכה אף היא לבית עולמה. בתגובה להחלטות שנתן כב' הרשם לובינסקי, הבהיר בא-כוח המערערות כי לשיטתו אין צורך בהגשת בקשה לחילופי בעלת דין בעקבות פטירת המנוחה, וזאת בשל ייפוי כוח "בלתי חוזר" אשר ניתן לו מאת המנוחה, ואשר צוין בו כי יהיה תקף אף לאחר מותה. בא-כוח המערערות הדגיש בטיעוניו הכתובים כי המערערת 2 הנה היחידה בין שלוש המערערות שנותרה בחיים. נטען כי נוכח גילה המתקדם של המערערת 2 כיום (85), ישנה חשיבות בקידום בירור מהיר של הערעור. מנגד, המשיבה הודיעה בתגובתה כי היא עומדת על הגשת בקשה לחילופי בעלת דין וכן על צירוף יורשי המנוחה כצד לערעור.

3.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עמדתי היא כי אין מנוס מהגשתה של בקשה לחילופי בעלת דין בהתאם לתקנה 426 בצירוף תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ).

4.נקודת המוצא קבועה בתקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיה תובענה - ואף ערעור - אינם פגים על שום שאחד מבעלי הדין נפטר, וזאת כל עוד העילה בעינה עומדת. כידוע, הגישה המקובלת היא כי עיזבון, כשלעצמו, הנו חסר אישיות משפטית. לפיכך, העיזבון אינו יכול לשמש חליף לבעל דין שנפטר (ראו והשוו: ע"א 4923/09 ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ (12.10.2010), פסקה 3 והאסמכתאות המובאות שם). נדרשים, אפוא, חליפים אחרים, ואלה מנויים בתקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי בזו הלשון: "מנהל העיזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין". הכל, כאשר הדבר נדרש "ליישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר". לשון אחר; מינוי חליף לבעל-דין שנפטר, נובע מההכרח להבטיח כי ההכרעה אשר תינתן בסופו של יום, תחייב את כל בעלי הזכויות הרלבנטיים, על-מנת שלא ייווצר מצב בו בעתיד יטען מאן דהוא כי ההכרעה אינה מחייבת אותו (ראו: ע"א 416/08 טסה נ' בורנשטיין (16.4.2009); ע"א 1663/12 גבריאלי נ' מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים (17.6.2013)).

5.במקרה דנן, בא-כוח המערערות טוען כי אין הכרח במינוי חליף למנוחה כאמור בתקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן לפי הטענה הוא מחזיק בידיו ייפוי כוח בלתי חוזר מטעמה. לטענת בא-כוח המערערות, מדובר בייפוי כוח שנחתם על-ידי המנוחה בעודה בחיים בשנת 2009, ולפיו הוא מוסמך לייצגה לגבי חלקות הקרקע נושא הסכסוך, וזאת אף לאחר מותה. אפנה, אפוא, לניתוח טענה זו. לצורך כך, אבחן את טיבה של ההרשאה שנתנה בשעתו המנוחה לבא-כוח המערערות. אדגיש כי בחינת שאלה זו נעשית כעניין שבגררא לצרכי הכרעה בהליך זה, ואין בה כדי לקבוע מסמרות להקשרים אחרים ככל שקיימים.

6.ברגיל, ייפוי כוח מבטא קיומם של יחסי שליחות בין השולח לבין השלוח. נקודת המוצא היא כי ההרשאה שניתנה בגדרי ייפוי הכוח, משתרעת על אותן פעולות הנזכרות בו במפורש, כלומר – על פעולות לגביהן גילה השולח את דעתו באופן ברור כי חלה עליהן השליחות (ראו: ע"א 4356/09 ברטל נ' פז חברת נפט בע"מ (13.4.2011), פיסקה 9 והאסמכתאות המוזכרות שם).

בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות או החוק ), הרשאה שניתנה מסתיימת עם מותם של השולח או השלוח. הסדר זה מבוסס על היחסים האישיים השוררים בין השולח לבין השלוח שהם תנאי הכרחי לקיומה של שליחות. בהעדר יחסים אישיים כאמור (עקב מוות למשל), אין מקום להמשך השליחות והיא מסתיימת (ראו: ע"א 3812/97 ארזי נ' קישק (15.9.1999), פסקה 3).

החריג לכלל האמור, מצוי בסעיף 14(ב) לחוק השליחות. סעיף זה קובע כי השליחות לא תסתיים אף כאשר מת השולח או השלוח, וזאת "...אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו, וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

הנה כי כן, תחולתו של החריג הקבוע בסעיף 14(ב) לחוק השליחות, תלויה בקיומם של שלושה תנאים מצטברים: ראשית , השלוח או אדם אחר (שאינו השולח) הנם בעלי זכות מהותית שקמה באופן עצמאי, ממקור נפרד וחיצוני לייפוי-הכוח עצמו. שנית , ההרשאה ניתנה כדי להבטיח את אותה הזכות. ושלישית , מימושה של אותה זכות תלוי בביצוע נושא השליחות. הרשאה המקיימת את שלושת התנאים האמורים ותכליתה להבטיח זכותם של אחרים, מכונה "הרשאה המקפלת בתוכה אינטרס" ( authority coupled with interest ). זוהי "הרשאה בלתי הדירה". מקום בו מדובר בהרשאה בלתי הדירה, השליחות להגנתו של אחר תמשיך להתקיים גם לאחר שהשולח נפטר. טעם הדבר הוא כי מקום בו ההרשאה נועדה להגן על אינטרסים של השלוח או של צד שלישי, ולא על האינטרס של השולח, זה האחרון אינו יכול להפסיק את השליחות כרצונו, ואף גריעת כשרותו או מותו אינם מביאים את השליחות לסיומה (ראו: ע"א 4356/09 ברטל הנ"ל, פסקאות 14-13 והאסמכתאות המובאות שם).

ודוק, בהתאם להלכה הפסוקה, השאלה האם מדובר בהרשאה בלתי הדירה, נקבעת בראש ובראשונה לפי תוכן השליחות בשים לב לשלוש הדרישות שהוזכרו לעיל, ולא לפי כותרת המסמך המכונן את השליחות ( ראו: ע"א 650/80 אמפיסל (ישראל) בע"מ נ' נעימי , פ"ד לז(3) 780, 786 (1983); עוד ראו: גואלטירו פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל

351 (1986)).

7.ומן הכלל אל הפרט - בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי אין עסקינן בהרשאה בלתי חוזרת כאמור בסעיף 14(ב) לחוק השליחות. אמנם, כותרת המסמך שצורף לטיעוניו הכתובים של בא-כוח המערערות היא: "ייפוי כח מיוחד ובלתי חוזר". עם זאת, עיון בתוכן ההרשאה שנתנה המנוחה לבא-כוח המערערות, מלמד כי שלושת התנאים עליהם עמדתי לעיל, אינם מתקיימים. ייפוי הכוח המדובר (שכאמור נחתם על-ידי המנוחה בשנת 2009 בעודה בחיים), מתאר בראשיתו את חלקות הקרקע בהן הוא עוסק. בהמשך, במסגרת סעיפים 1-6 לייפוי הכוח, מובא פירוט של הרשאות כלליות באופיין ביחס לאותן חלקות הקרקע בזו הלשון: "למכור ו/או להשכיר את החלקות (...) לשלם עבור החלקות חשבונות (...) להגיש בשמי ובמקומי בקשות ותביעות בכל הקשור לחלקות (...) לייצגני ולהופיע בשמי ובמקומי בכל הקשור להשכרת או למכירת החלקות והטיפול בהן (...) לתבוע ולקבל פיצויים ותשלומי נזקים שמקורם בחלקות (...) לבקש צו ירושה (...)". בהמשך, בסעיף 7 לייפוי הכוח, מופיע הנוסח הבא: "ייפוי כוח זה הוא בלתי חוזר ולא יתבטל אף במותי או בעת גריעת כושרי המשפטי הואיל וזכויות אחותי , גב' נגאר בהאי ת.ז. ... ו/או זכותו של כל קונה או שוכר של החלקות , תלויות בו" (ההדגשות אינן במקור - ד.כ.ל).

עינינו הרואות כי בנוסח האמור של ייפוי הכוח אין אזכור לעסקת יסוד או לזכות מהותית הנתונה לגורם אחר שאינו

המנוחה, אשר ייפוי הכוח נועד להבטיח את מימושה. אכן, סעיף 7 לייפוי הכוח מאזכר "זכויות" של האחות, אולם הדבר נעשה באופן כוללני וסתמי, בלא זיקה לעסקת יסוד ספציפית, ובלא אזכור של זכות מהותית כזו או אחרת. מסקנה דומה מתבקשת לגבי הנוסח המופיע בסעיף 7 הנ"ל לייפוי הכוח, בנוגע ל"זכותו של קונה או שוכר" בלתי ספציפיים (מה גם שבענייננו אין מדובר בקרקע שנקנתה או הושכרה, אלא בקרקע שהופקעה).

בהתחשב בכל אלה, אני בדעה כי עסקינן בהרשאה כללית באופייה לפעול בנוגע לאותן חלקות קרקע, ולא בהרשאה בלתי חוזרת שנועדה להבטיח מימושה של זכות ספציפית של גורם אחר שאינו השולחת-המנוחה (ראו והשוו: ע"א 3812/97 ארזי

הנ"ל, פסקה 4; ע"א 14/74 ספיר נ' אשר , פ"ד כח(2) 153, 162 (1974); עוד ראו: אהרן ברק חוק השליחות כרך ב 1245 (1996)). מאחר שאין מדובר בהרשאה בלתי הדירה, הרי החריג הקבוע בסעיף 14(ב) לחוק השליחות אינו חל. ממילא, נותר על כנו הכלל הקבוע בסעיף 14(א) לחוק השליחות, לפיו עם מותה של המנוחה הסתיימה שליחותו של בא-כוח המערערות. במאמר מוסגר אזכיר כי למסקנה דומה הגיע בית-המשפט המחוזי בנוגע למערערת 1 בעקבות פטירתה (ראו: דבריי בפסקה 1 לעיל).

8.אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו, עמדתו של בא-כוח המערערות לפיה ניתן לוותר על בקשה לחילופי בעלת דין, דינה להידחות. עם כל ההבנה לרצונו של בא-כוח המערערות לקדם את בירור הערעור, בין היתר עקב גילה המתקדם של המערערת 2, אין הדבר יכול לבוא על-חשבון הצורך לוודא כי ההכרעה שתינתן בסופו של הליך, תחייב את כל בעלי הזכויות הרלוונטיים לעניין, וזאת מטעמים שבמהות וביעילות גם יחד.

בא כוח המערערות יגיש, אפוא, בקשה ערוכה כדין לחלופי בעלת דין תוך 30 ימים מעת המצאת החלטה זו. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

להמציא באמצעות הפקסימיליה, ולוודא קבלת ההחלטה ככל הניתן טלפונית עם ב"כ הצדדים.