ע"א 1909/12 קרן לתכנון וביצוע בע"מ נ. מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"מ 12273-01-10 (כבוד השופט א' אורנשטיין ), מיום 4.2.2012, שבמסגרתו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת המשיב מיום 11.10.2009, לדחות את השגתה להכיר בתשומות שנדרשו על ידה, בסכום קרן של 1,747,145 ש"ח.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערערת התקשרה עם חברה קבלנית לכוח אדם במטרה שזו תספק לה עובדים לבנייה. תמורת אספקת כוח האדם שילמה המבקשת לחברה סך של 480-400 ש"ח לכל עובד. החברה הייתה מוציאה חשבונית למערערת שכללה את הסכומים ששולמו וכן את סכום המע"מ. בתמורה, העבירה המערערת לחברה שיקים על סכום העסקה בצירוף מע"מ. מדובר ב-22 חשבוניות שהוצאו בין השנים 2008-2007 בסכום כולל של למעלה מ-13 מיליון ש"ח. לטענת המשיב מדובר בחשבוניות פיקטיביות. לעומת זאת, טענה המבקשת כי מדובר בחשבוניות המשקפות עסקאות אמת שנעשו בינה לבין החברה ועל כן על המשיב להכיר בהן.

כאמור, בית המשפט דחה את הערעור שהגישה המבקשת וקבע כי היא לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי יש להכיר בחשבוניות כתשומות. עוד נקבע, כי המבקשת לא הסבירה מדוע החשבוניות אינן מפורטות כנדרש בחוק. בנוסף, קבע בית המשפט, בין היתר, כי יש קושי במתן אמון בגרסת מנהלה של המבקשת וכי נמצאו בה סתירות רבות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הבקשה המונחת לפניי. לטענת המבקשת סיכויי הערעור שהגישה גבוהים שכן במסגרתו הועלו טענות משפטיות לצד טענות עובדתיות. עוד טוענת המבקשת כי אין בעיכוב הביצוע כדי לפגוע במשיב שכן במידה והערעור יידחה הוא יוכל לפרוע את חובו בתוספת ריבית והצמדה.

למען שלמות התמונה אציין כי המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה ביום 25.3.2012.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המדינה.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו למשל: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשת עמדה בנטל זה. לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. זאת, שכן "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל: בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)).

בענייננו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו וזאת אף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור. המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך במידה ובקשתה תידחה ואף לא העלתה טענה זו במסגרת בקשתה. בנוסף, לא מדובר במצב בו לא תוכל המבקשת להיפרע מהמשיב במידה והערעור שיתקבל שכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 23.3.2012, חזקה על המשיב שאם המבקשת תזכה, כספה יושב לה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין, שכן מדובר באורגן של המדינה. לאור כל זאת, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובת המבקשת באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.