ע"א 1954/97 פנחס אבוקסיס נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער, קצין בשירות בתי-הסוהר, ירה למוות, באקדח שהחזיק מכוח תפקידו, במזל חוטה, שהיתה בת-זוגו במשך תקופה מסויימת. היה זה ביום 17.8.94, עשרה ימים לאחר שבני-הזוג נפרדו, על רקע קנאתו האובססיבית של המערער למנוחה, בגינה אף נהג להכותה מכות קשות.

באותו יום, חיפש המערער את המנוחה בביתה, ולאחר שנודע לו כי היא נמצאת בבית-אמה, הלך אל דירת האם. אותה שעה, שוחחה המנוחה בטלפון, והמערער, שהאזין לשיחה באמצעות מכשיר טלפון נוסף המחובר לאותו קו, שמע כי היא משוחחת עם גבר שלא היה מוכר לו. המערער סטר על פניה של המנוחה, והיא נמלטה למטבח. הוא רדף אחריה, ראה אותה אוחזת בסכין, לדבריו, והוציא מידיה את הסכין רק לאחר שהיא דקרה אותו בסנטרו ובידו.

המנוחה נמלטה מפניו לבית השכן, דוד איטח. המערער המשיך ברדיפתו אחריה, ונכנס אף הוא לאותה דירה. איטח ניסה להרגיעו, והצליח להוציאו מביתו. אלא שהמערער חזר לבית כעבור זמן-מה, ולאחר שהמנוחה לא נענתה לדרישתו לצאת את הדירה, ירה בה באקדחו שלוש יריות שפגעו בראשה ובחזה, וגרמו למותה. לאחר מעשה זה, ירה המערער בעצמו. הוא נפגע בראשו, ונגרם לו נזק מוחי. לאחר שהחלים, הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של רצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ונעצר עד תום הליכי המשפט.

במהלך מעצרו, החליט בית-המשפט המחוזי על עריכת בדיקה פסיכיאטרית, על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, ולצורך כך הועבר המערער להסתכלות במחלקה הפסיכיאטרית של כלא רמלה. בחוות-דעת שניתנה על-ידי ד"ר זאבו, פסיכיאטר מחוז הדרום, צויין כי המערער סיפר על המריבות שהיו בינו לבין המנוחה בחודשים שקדמו לרצח, אך הוא לא התלונן על סימפטומים פסיכיאטריים. ד"ר זאבו קבע, כי המערער אינו סובל, ואף לא סבל בעת האירוע, ממחלת-נפש, וכי הוא יכול היום, ויכול היה גם אז, להבדיל בין טוב לרע, ובין מותר לאסור. עוד קבע ד"ר זאבו, כי הנזק המוחי שנגרם למערער לאחר האירוע לא פגע ביכולתו לעמוד במשפט.

במשפטו, התגונן המערער בטענה, לפיה התנהגות המנוחה, אשר שוחחה עם גבר זר, ואף דקרה אותו בסכין, גרמה לו לאובדן עשתונות, וכי יש בהתנהגות זו קינטור, הן סובייקטיבי והן אובייקטיבי. טענתו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, והוא הורשע בעבירה של רצח.

בטיעון לגזר-הדין, הגיש המערער חוות-דעת פסיכיאטרית שניתנה על-ידי ד"ר בנימין, אשר אישר את הבחנתו של ד"ר זאבו. ד"ר בנימין מצא כי "אין סימן פסיכיאטרי. אין פגיעה בדימוי עצמי, אין מצב רוח דכאוני. יש התרגשות תואמת בדברו על נושאים מרגשים. אין מחשבות-שווא או הזיות. יודע שעבר עבירה, מטיל את האשמה באובדן עשתונות, מתבייש בשם המשפחה". עם זאת, קבע ד"ר בנימין, כי המערער סובל מהפרעת הסתגלות, וכי בעת ביצוע העבירה "הדבר פגע בשיפוטו. כמו כן היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב מערכת היחסים עם המנוחה".

בהסתמכו על חוות-דעת זאת, טען המערער כי הפרעתו הנפשית הינה עילה להפחית מעונשו על-יסוד סעיף 300א(א) לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי מצא כי אין בחוות-הדעת תשתית ראייתית מינימלית הנדרשת להפחתת העונש, ודן את המערער למאסר-עולם.

המערער ערער על הרשעתו, ולחלופין על חומרת העונש. ברם, בערעור שבפנינו לא טען עוד כנגד ההרשעה ברצח. טענתו היתה כי יש להפחית בעונשו על-יסוד חוות-הדעת הפסיכיאטרית המעלה, למיצער, ספק סביר בדבר קיומם של היסודות הנדרשים להפחתת העונש.

טענה זו יש לדחות.

בע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל,

פ"ד נב(1) 769 (להלן: ע"פ צאלח ), בע' 790, נפסק כי: "על הנאשם הטוען כי נתקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את בית-המשפט בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות". ברם, השאלה בדבר רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הנסיבות המפורטות בסעיף 300א, אינה מתעוררת. בית-המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי חוות-הדעת אינה מצביעה, ולו כדי העלאת ספק, על הפרעה נפשית חמורה הפוגעת במידה ניכרת בכושר הבנתו של המערער או ברצונו.

כאמור, ד"ר בנימין הצביע על מצוקה נפשית שנבעה מהיחסים הקשים בין המערער לבין המנוחה, ופגיעה בשיפוטו בשל הפרעת הסתגלות. זאת, בעוד שהעילה להפחתת העונש ברצח הינה הפרעה נפשית חמורה, שפגעה במידה ניכרת בכושרו של הנאשם להבין את הפסול שבמעשהו, וביכולתו להימנע מעשיית המעשה. מידת הפגיעה הנדרשת היא חסרה אך במעט מזו של חוסר יכולת ממשית (ע"פ צאלח , שם). לעניין זה נפסק, כי:

ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה. בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת ההבנה והרצון, הרי שניתן להפחית בעונשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה.

[ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, בע' 251]

בענייננו, לא זו בלבד שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לטענה כי לוקה הוא בהפרעה נפשית הממלאת אחר תנאי סעיף 300א, אלא שטענה זו נשללה על-ידי שתי חוות-הדעת הפסיכיאטריות, בהן צויין כי יכולתו להבין את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה לא נפגעה.

סיכומם של דברים, אין בהפרעת ההסתגלות בה לוקה המערער, כדי לבסס אותו מצב חריג שבו "תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר-עולם על הרוצח, על אף שהוא רוצח, בשל מצבו הנפשי" (ע"פ צאלח , שם).

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור.