ע"א 1978/02 אריה (בן משה) ביגל נ. מדינת ישראל

השופט י' אנגלרד:

זהו ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער בעקבות הרשעתו, על פי הודייתו, בעבירה של סחר בבני אדם לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (שתי עבירות) וכן בסרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199 לחוק העונשין.

העובדות העיקריות בהן הודה המערער, הן כי הוא קנה אשה, שהוברחה ארצה לשם עבודה בזנות, בסיועם של חברתו ואדם נוסף, תמורת 7,000 דולר במטרה להעסיקה בזנות. המערער העסיק את האשה בזנות וקיבל את האתנן מעבודתה. לאחר מספר שבועות מכר המערער את האשה תמורת 6,000 דולר לסוכן משטרתי.

בית המשפט המחוזי, בגזר דין מפורט, בו שקל בהרחבה את השיקולים לקולה ולחומרה, השית על המערער 4 שנות מאסר בפועל החל ביום מעצרו ו24- חודשי מאסר על תנאי וכן תשלום קנס בסכום של 30,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתם.

בא-כוח המערער העלה בפנינו שתי מערכות של טענות. האחת, נגעה למידת העונש המקובלת בסוג זה של עבירות. טענתו היא כי עונש המאסר שנגזר על המערער חורג מעונשים שהוטלו על מעשים דומים. מערכת הטענות השניה נוגעת לנסיבות האישיות של המערער. בא-כוחו הצביע על כך כי המערער הוא ללא עבר פלילי מכל סוג שהוא, שכל חייו התנהלו במסגרות נורמטיביות ותקינות בתוך החברה. הוא שירת שירות צבאי מלא בחיל האויר. לאחר שחרורו מהצבא הוא עבד בחברות גדולות בהן נשא בתפקידים בעלי אחריות. המדובר במעידה חד פעמית שנגרמה כתוצאה מהיכרותו עם אשה שהיא השותפה במעשי העבירה. דרך אשה זו המערער התוודע לסוחר נשים, הוא היה מעוניין לצאת מעולם הפשע, ומכירת האשה נעשתה מתוך כוונה להפסיק את העסקתה למטרות זנות. כן ציין בא-כוח המערער את מצבו הכלכלי הקשה של המערער אשר יכביד על תשלום הקנס.

בא-כוח המערער קובל על כך כי בית המשפט המחוזי החליט להעלות את רף הענישה "על גבו של המערער". לדעתו, אין זה המקרה המתאים להעדיף את האינטרס הציבורי. מן הראוי היה כי בית המשפט יקל על המערער בשל נסיבותיו האישיות.

על אף טענותיו של בא-כוח המערער, שטען כל מה שניתן לטעון לזכותו של המערער, לא השתכנענו כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קמא נתן את דעתו, כאמור, על נסיבותיו האישיות של המערער. הוא ציין במפורש כי בצד השיקולים של האינטרס הציבורי והענישה ההרתעתית, אין להתעלם מנסיבותיו של הנאשם עצמו. עם זאת, הוא גרס כי מחובתו של בית המשפט ליתן ביטוי לעמדתו של המחוקק שראה לנכון לתקן את החוק על ידי קביעת רף ענישה גבוה ביחס לעבירה שמשמעותה ניצול אשה למטרת הפקת רווח כספי על ידי "מכירתה" או "קנייתה" לצורך העסקתה בזנות.

גם בית משפט זה הביע את דעתו על החומרה היתרה של סחר בנשים למטרות זנות. על רקע דברים אלה, נראה כי בית המשפט קמא לא חרג ממידת העונש הראויה לסוג זה של עבירות גם על רקע נסיבותיו האישיות של המערער.

אי לכך הערעור נדחה.