פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
1980/16
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
המערערים:
1. רונן פרידמן
2. רז פרידמן
3. רחל שיר צוקר
נ ג ד
המשיבים:
1. אורי פרידמן
2. סיני יהודה פרידמן
3. רשות מקרקעי ישראל
4. עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל
ערעור על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק א
041995-02-13 שניתן ביום 12.01.2016 על ידי כבוד השופט א' שוורץ
תאריך הישיבה:
כ"ח בתשרי התשע"ח
(18.10.2017)
בשם המערערים:
עו"ד משה בר
בשם המשיבים 2-1:
עו"ד גיורא חומד
פסק-דין
1.
בשנת 1977 רכשו שני האחים ה"ה בן-עמי פרידמן (להלן: בן-עמי ) ובנימין זאב פרידמן (להלן: בנימין ) דירת "עמידר" בשטח של כ-1.5 דונם במושב בצרה (להלן: הנכס ), בסכום של 40,000 לירות נטו. בהסכם הרכישה לא נאמר דבר לגבי חלקו של כל אחד מהאחים בנכס.
2.
35 שנה לאחר מכן, לאחר פטירתם של שני האחים, הגישו המערערים, יורשיו של בן-עמי, תובענה לפסק דין הצהרתי נגד המשיבים, יורשי בנימין, בטענה כי בן-עמי זכאי להרשם כבעלים של 2/3 מהנכס, בעוד שיורשי בנימין טענו כי הנכס נרכש על ידי האחים המנוחים בחלקים שווים ביניהם (1/2-1/2).
3.
לאחר שמיעת ראיות הצדדים דחה בית משפט קמא את התביעה, ועל כך נסב הערעור שבפנינו.
4.
נאמר בקצרה, כי בפני המערערים עומדות משוכות גבוהות – השיהוי הניכר בהגשת התובענה, וזאת לאחר מותם של המעורבים הישירים, והנזק הראייתי שנגרם למשיבים עקב כך; סתירת החזקה לפיה הרכישה נעשתה "ביחד ולחוד" בחלקים שווים בין האחים בהעדר כל אינדיקציה אחרת בהסכם הרכישה; ונטל הראיה הגבוה המוטל על מי שמבקש להוציא מן העזבון, ובמקרה דנן – מעזבון המנוח בנימין.
5.
לא נכחד כי במכלול הראיות ניתן להצביע על ראיות המושכות לכיוונים מנוגדים. כך, לדוגמה, תצהירו של בן-עמי משנת 1986 תומך עד מאוד בטענת המשיבים כי הנכס נרכש במשותף. כך גם העובדה שבן-עמי בחר מרצונו לוותר על השתתפותו בהליך רישום הזכויות, וכך גם העובדה שדווקא ברשות אמם של המשיבים נמצאו הקבלות המוכיחות את התשלומים עבור רכישת הנכס.
6.
מנגד, מהדווח שנעשה בשעתו למס שבח, בהעברה מאמיר (אחיהם למחצה של המשיבים) למשיבים, משתמע לכאורה כי ההעברה התייחסה לשליש החלקה (ולא נעלמה מעיננו תשובת המשיבים לתמיהה זו).
עם זאת, בסופו של יום איננו סבורים כי בכוחה של ראיה זו כדי לגבור על הראיות הנזקפות לחובת המערערים והמשוכות הגבוהות שניצבו בפניהם, כמפורט לעיל.
7.
לאור מסקנתנו זו, איננו נדרשים לשאלת ההתיישנות ואף לא לשאלת היריבות. עם זאת, ובהקשר לטענת היריבות נציין, כי ככל שהמערערים תומכים את מעמדם בטענה שקיבלו את הנכס במתנה מבן-עמי אביהם, ספק בעיננו אם אכן המתנה יכולה היתה להשתכלל, זאת מן הטעם ש הקיבול של ההצעה נעשה לאחר מותו של האב (וראו והשוו ע"א 3684/15 עזבון המנוח נדים כמאל ז"ל נ' עזבון המנוחה אניסה נחאס , בפסקה 9; וכן פסק דינה של השופטת ברק-ארז (7.2.2017)), וכידוע, הצעה פוקעת במות המציע – סעיף 4(2) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ודוק: יש להבחין בין פקיעת הצעה לאחר מות המציע לבין הסוגיה של היעדר יכולת לחזור מהצעה לאחר מות המציע, מקום בו מדובר בהתחיבות ליתן מתנה, התחייבות שעומדת בתוקפה כל עוד המציע לא חזר בו – סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968.
8.
סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן
היום, כ"ח בתשרי התשע"ח (18.10.2017), בנוכחות הצדדים.
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט