ע"א 199/12 בנו ברקוביץ נ. ניזאר עודה

1.

המשיב 1 נפגע בשנת 1996 באופן רב מערכתי בתאונת עבודה שאירעה במהלך בניית בניין. תביעתו לקבלת פיצוי על נזקיו נגד המערער והמשיבים הנוספים התקבלה במובן זה שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר) הוטל על המערער (מתכנן שלד הבניין) לשלם למשיב 1 סך של כ- 300,000 ש"ח ועל המשיבות 4-3 (היזם וחברת הביטוח) הוטל לשלם סך של כ- 600,000 ש"ח. המערער הגיש ערעור על פסק הדין וטענתו המרכזית היא כי לא היה מקום להטיל עליו אחריות לתאונה כלל. המשיבות 4-3 הגישו ערעור שכנגד וטענו כי יש דווקא להגדיל את שיעור האחריות שהוטל על המערער ובהתאמה לצמצם את שיעור האחריות שהוטל עליהן. המערער הגיש לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע חלק התשלום שהוטל עליו ובקשתו נדחתה. מכאן בקשתו שלפניי לעיכוב ביצוע חלק התשלום שהוטל עליו בפסק דינו של בית משפט קמא.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה ותגובות שהוגשו החלטתי לדחות את הבקשה. כידוע הכלל הוא כי אין די בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים וכלל זה חל ביתר שאת מקום בו מדובר בפסק דין כספי. השופט גרוניס קבע בהקשר זה כי " רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין כספי" (ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן , פסקה 3 (לא פורסם, 28.10.2002); כן ראו והשוו רע"א 680/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ממו (טרם פורסם, 29.3.2006)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים עיכוב ביצוע פסק דין כספי. לצורך כך אינני נדרשת להביע כל עמדה בדבר סיכויי הערעור. די בכך שלא שוכנעתי כי המערער לא יוכל לקבל בחזרה כספים שישלם אם לבסוף יתקבל ערעורו. בעניין זה יש לשים לב כי בית משפט קמא עמד בפסק הדין על כך שהמשיב 1 יקבל מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה תגמולים בסך של כ- 3.5 מיליון ש"ח. המשיב 1 גם אמור לקבל מהמשיבות 4-3, שלא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע עם הערעור שכנגד מטעמן, סך של כ- 600,000 ש"ח. בנסיבות אלה קשה להניח כי אם לבסוף יתקבל הערעור לא יוכל המערער לקבל בחזרה את הסך של 300,000 ש"ח שעליו לשלם. יתר על כן, נראה כי עיקר הערעור (כמו גם הערעור שכנגד) הוא לגבי חלוקת האחריות בין המערער למשיבות 4-3 כך שגם אם המערער ישלם עתה את חלקו ובסופו של דבר יתקבל הערעור במובן זה שחלקו של המערער יקטן וחלקן של המשיבות 4-3 יגדל – הרי שלמעשה בעלות ריבו של המערער יהיו אז המשיבות 4-3 (היזם וחברת הביטוח) כך שגם בהקשר זה קשה להניח כי המערער לא יוכל לגבות בחזרה כספים שישלם. יש לזכור כי ענייננו בתאונת עבודה שאירעה בשנת 1996 – דהיינו לפני כ- 16 שנה ולא מצאתי הצדקה למנוע מהמשיב 1 ליהנות אחרי זמן כה רב מפירות זכייתו.

3.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.