ע"א 2005/03 גילה ברנר נ. אברהם ברנר

השופט א' ריבלין:

1.

ביום 16.5.2005 שומע פסק הדין בעניינה של גילה ברנר ז"ל (להלן: המנוחה ). לאחר שימוע פסק הדין הגישו המבקשים בקשה לתיקון טעות סופר (להלן: הבקשה הראשונה ). עוד בטרם ניתנה החלטה בעניין הבקשה לתיקון טעות סופר, הגישו המבקשים בקשה להבאת ראיה נוספת (להלן: הבקשה השנייה ). המבקשים הודיעונו בבקשתם השנייה, כי המשיבה, גילה ברנר ז"ל, הלכה לעולמה, עובדה הנושאת - כך לטענתם - השלכות מהותיות על סכומי הפיצויים שנפסקו לה. משהובאו שתי הבקשות בפנינו ראינו להתייחס אליהן כסדרן במסגרת החלטה אחת.

2.

בבקשתם הראשונה טוענים המבקשים, כי היה על בית המשפט להחיל את קביעתו בדבר הפחתת דמי המחיה הנחסכים מן המשיבה בעתיד - גם לגבי העבר. המבקשים סוברים, כי היעדר כל הנמקה או אבחנה בין ניכוי ההוצאות הנחסכות לעבר ובין הניכוי לעתיד מלמדת על כך שבית המשפט אך השמיט את הקביעה בדבר הניכוי לעבר, הגם שהתכוון לכלול אותה בפסק דינו. המשיבה, מצידה, סבורה כי יש לדחות את הבקשה מאחר ואין היא ראויה להידון במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר. לגופו של עניין, נטען בתגובת המשיבה כי אין מדובר בהשמטה מקרית, אלא כזו המעוגנת כדבעי בנימוקיו של בית המשפט.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. עקרון הוא כי בית המשפט מסיים את מלאכתו עם מתן הכרעתו במחלוקת. "לאחר מתן פסק הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף, לגרוע או לתקן את החלטתו אלא במסגרת המותרת לו בחוק", ובענייננו בגדרי תיקון טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) (ע"א 9085/ 00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין , פ"ד נז(5) 462, 474-475). סעיף 81 לחוק בתי המשפט - נשוא הבקשה הראשונה שלפנינו - מסמיך את בית המשפט לתקן טעות אשר נפלה בפסק הדין או בהחלטה והנובעת מהיסח דעתו של השופט בעת ניסוח דבריו. טעות זו מוגדרת כ"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". ברי כי "הסמכות הנתונה לשופט בסעיף זה לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו ולאפשר לו תיקונים בפסק הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק דין חדש, אלא רק לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה" (רע"א 9066/01 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חיים שטיין , תק-על 2002(1) 31; רע"א 2135/01 רז דורון נ' רז מירי ,

תק-על 2001(2); 970; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 907).

4.במקרה זה, הטעות לה טוען העותר ושאת תיקונה הוא מבקש אינה טעות ומכל מקום אינה טעות סופר כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. בקשת התיקון מעוררת שאלה מהותית - האם סבר בית המשפט כי יש להפחית את שיעור דמי המחיה הנחסך מן המשיבה גם בעבר ולא רק בעתיד, כפי שנכתב בפסק הדין. בית המשפט קבע בפסק-דינו כי אין לנכות את הסכום הנחסך בתשלום חד פעמי מהוון – כפי שהוצע על-ידי המבקשים - אלא "בדרך של ניכוי עתי שיתבצע בעת ביצוע כל-אחד מן התשלומים העתיים" כלומר הגביל את אפשרות הניכוי לניכוי מתוך התשלומים העתיים שישתלמו בעתיד. נראה, כי סמכות התיקון שבסעיף 81 לחוק בתי המשפט לא נועדה לאפשר סטייה מהכרעה זו, המלמדת, באופן ברור, על עמדת בית המשפט באשר לאופן הניכוי וחישובו.

אשר-על-כן, דין הבקשה הראשונה להדחות.

5.הבקשה השנייה עניינה, כאמור, בהגשת ראיה נוספת בדבר מותה של המשיבה כחודש ימים לאחר מתן פסק הדין. המבקשים טוענים, כי ימים ספורים קודם למות המנוחה הועברו אליה פיצויים בסך של שני מליון ש"ח, בנוסף לסכום של חצי מליון ש"ח ששולם לה בעבר. המבקשים מפרטים בתשובתם את רכיבי הפיצוי ומדגישים, כי מרכיב משמעותי הימנו נוגע לעתיד. כמו כן, טוענים המבקשים כי, העובדה שבמועד הגשת הבקשה השנייה טרם הוכרעה הבקשה הראשונה לתיקון טעות סופר – מלמדת, כי אין מדובר בפסק דין חלוט וניתן להתערב בו ולתקנו לנוכח המצב העובדתי החדש שנוצר. המשיבה מצידה, טוענת, כי מותו של תובע לעולם לא יובא בחשבון לאחר פסק הדין של ערכאת הערעור. עוד טוענת המשיבה, כי הבקשה לתיקון "טעות סופר" אינה משנה מצב זה, נוכח היות בקשה זו צופה פני עבר – התקופה שעד למתן פסק הדין קמא – ואין לפטירת המנוחה כל השפעה עליה.

6.בקשה זו, השנייה, אף היא, דינה להדחות. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט קובע, כי במקרה בו "תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". הוראה זו מלמדת כי במקרה בו נדחית הבקשה לתיקון טעות סופר יהיה המועד הקובע להיות פסק הדין חלוט - מועד מתן פסק הדין (ראו לעניין זה ע"א 332/93 אבו האני נ' מ"י , פ"ד מ"ח (1) 286). אמנם, החלטת בית המשפט בעניין אבו האני נגעה למועד הקובע להגשת ערעור ומשום כך האיזון הגלום בה בין תכלית בירור האמת ובין עקרון סופיות ההליך שונה מבעניינינו. ואולם גם בהתחשב בעובדה כי פסק הדין האמור הוא בבחינת תחנתם המשפטית האחרונה של בעלי הדין, יש לנהוג במשורה שעה שמאפשרים לצדדים לבקש תיקון פסק דין שניתן בערעור, ובפרט למנוע מצב בו תשמש הבקשה לתיקון הטעות אמצעי להארכת המועד להגשת ראיות נוספות שעשויות לשנות את תוצאת הערעור, לאחר שפסק הדין שומע. הגשתה של בקשה לתיקון טעות סופר לאחר שנסתיים הדיון בערעור בערכאה האחרונה אין בה כדי לשנות מן התוצאה העניינית. לעניין זה, אין נפקא מינה אם נעתר בית המשפט לבקשה ואם לאו. הנפקות האחת שעשויה להתקיים לעניין בקשה לתיקון טעות סופר הינה בערכאה המבררת ובערכאת הביניים לעניין מועד הערעור. אין ולא יכולה להיות נפקות לשאלה אם התקבלה בקשת התיקון ואם לאו לעניין עצם ההיתר להביא ראיות נוספות לאחר שניתן פסק הדין בערכאה המסיימת. היתר כזה יהא בו משום פגיעה חמורה בעקרון סופיות הדיון, הוא עשוי לפתוח פתח רחב לסיכול תכלית הסופיות, בין אם בחלוף זמן קצר ובין בחלוף שנים.

7.ככל שמדובר בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף, ראוי שקבלת הראיה הנוספת תבחן על רקע תנאי אי-הוודאות המהווים יסוד מובנה בתביעות מעין אלו:

אי הוודאות האמורה נובעת מכך, שסכום הפיצוי אשר ישולם לניזוק נקבע על פי פרמטרים רבים ובמקרים רבים על יסוד חזקות עובדתיות, הנתונים לשינוי מעצם טיבם - עבודתו של הנפגע, אורך חייו, מצבו הגופני של הנפגע, גובה השתכרותו, וכיוצא באלה גורמים. בכל אלה צפויים שינויים בעתיד. בעת שנקבע הפיצוי, טיבם והיקפם של שינויים אלה הם בבחינת נעלם. המשפיעים על גובה הפיצוי, עשויים להשתנות. פרמטרים אלה הם רבים ומגוונים. ענין זה עלה בפסיקה אשר נדרשה לשאלה של הגשת ראיות נוספות בערעור. הפסיקה עמדה על כך, שבתחום זה קביעת פיצוי נעשית תמיד על רקע אי ודאות יסודית בדבר האופן בו יתפתחו דברים בעתיד (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס , פ"ד נא(1)577, 596-597).

לאור תנאי אי-הוודאות המאפיינים, כאמור, תביעות בגין נזקי גוף, נתגבש הכלל לפיו הפיצויים בגין נזקי גוף נקבעים על פי המצב הקיים וכפי שניתן לצפותו ביום פסק הדין בערכאה הראשונה. הפער בין התחזית שביום הדיון לבין המציאות עשוי לפעול לטובת כל אחד מן הצדדים – המזיק או הניזוק. פער זה הוא חלק טבעי משאלת הפיצוי בתשלום יחיד. לכלל זה נקבע חריג, הנוגע להבאת ראיות נוספות, ולפיו "בית המשפט שלערעור יטה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור במשפטי נזיקין, מקום שמתברר כי כל הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה הראשונה התערער" (ע"א 597/89 טויטו יוסף נ' כמאל דוד , פ"ד מז(2) 784, 827-826; ראו גם ע"א 121/86 פלוריאן נ' גלנוט כרמל

בע"מ , פ"ד מד(1) 504, 512-513). כך, ככל שמדובר במותו של ניזוק, נפסק בעבר, כי "עובדת מותו של המנוח סמוך לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה היא מסוג העובדות שיש להתיר הבאת ראיות להוכחתה בערכאת הערעור" (פרשת

טויטו ,

הנ"ל בעמ' 833-834; ראו גם רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נג(5)129, 141-142). חרף הדברים הללו, נראה כי דינה של הבאת ראיה בדבר מותו של הניזוק בשלב הערעור שונה מדין הבאת הראיה בשלב הדיוני בו מצויים אנו כיום, לאמור: לאחר מתן פסק הדין בערכאת הערעור האחרונה. נראה כי יש להגביל את סמכותו של בית המשפט שלערעור להידרש לעובדה חדשה, המשמיטה את בסיס החישוב של פיצויים, אך למקרים שבהם הערעור עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט (לדברים ברוח זו ראו ע"א 5220/90 עזבון המנוח אטאס יוסף ז"ל נ' אבי שלום , תק-על 95(1), 1520). עמד על כך בית המשפט לערעורים באנגליה, בפסק דין שצוטט בהסכמה בעניין אטאס

הנ"ל ובבש"א 3401/02 בנימין הרץ נ' עזבון המנוח מרדכי מנטל ז"ל , פ"ד נו(4) 589, 594-595:

" The general rule in accident cases is that the sum of damages falls to be asessed once and for all at the time of the hearing; and this court will be slow to admit evidence of subsequent events to vary it. It will not normally do so after the time for appeal has expired without an appeal being entered - because the proceedings are then at an end. They have reached finality. But if notice of appeal has been entered in time - and pending the appeal, a supervening event occurs such as to falsify the previous assessment then the court will be more ready to admit fresh evidence - because, until the appeal is heard and determined, the proceedings are still pending. Finality has not been reached"

( McCann v. Sheppard [1973] 2 ALL ER 881, 885).

8.במקרה שבפנינו הסתיים ההליך בפני בית המשפט והבקשה לראיות נוספות אינה חלק מהליך קיים. כיוון שכך, גוברת עצמתה של הפגיעה בסופיות הדיון על התועלת הגלומה בהיעתרות לבקשה. כבר נפסק כי "היעתרות לבקשה מעין זו פותחת פתח רחב לאפשרויות רבות לתקוף פסקי דין חלוטים" (עניין הרץ הנ"ל, 595-594).

9.דין שתי הבקשות, אפוא, להדחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.