ע"א 2009/08 נתן הלמן נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט) דחה בפסק דין את טענתם של המערערים כי זכאים הם להקים בתי מגורים נוספים על החלקות בהן הם מחזיקים על פי חוזי חכירה שפקעו בעבר. על כך הערעור שבפנינו.

2.

המערערים אינם חולקים עוד כיום על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החלקות שהם מחזיקים בהן אינן בגדר "נחלה". מן החומר עולה שמדובר למעשה בשני משקי עזר שהמערערים קיבלו לרשותם במועדים שונים, האחד בשנת 1937 והאחר בשנת 1954. ברור, כי כאשר קיבלו המערערים לרשותם את המשק הנוסף בשנת 1954

לא הייתה כל כוונה מצדם ומצד הקרן הקיימת לישראל כי ידובר בשני משקים נפרדים. כך, נוצרה התאמה בין תקופות החכירה באופן שהתקופה בחוזה מ-1954 נקבעה עד לשנת 1984, על מנת שתתאם את התקופה של 49 שנים שבחוזים המקוריים (עם קודמי המערערים, משפחת וולף). צדק בית משפט קמא בקביעתו כי מדובר במשק חקלאי אחד. כך אף עולה מהתנהגותם של שני הצדדים לאחר חתימתו של חוזה החכירה בשנת 1954, למשל בכל הנוגע לתשלום דמי חכירה.

3.

אכן, בחוזה החכירה מ-1954 נמצא אמירות מסוימות לפיהן קיימת למערערים זכות להקים בית מגורים לצורך עצמי. דא עקא, באותו חוזה עצמו אף נאמר כי קק"ל מסכימה להחכיר את הקרקע יחד עם הבניינים שעליה, בעוד שאין מחלוקת כי לא היו מבנים באותה עת על הקרקע שהוחכרה לפי אותו חוזה. כאמור, התנהלותם של הצדדים בהמשך נותנת נופך שונה לאמור בחוזה בכל הנוגע להקמת מבנים נוספים. זאת ועוד בחוזה מ-1954 מדובר על בניית בית מגורים לצורך עצמי שעה שלמערערים היה באותה עת בית מגורים ששימש אותם ואשר עמד על חלק הקרקע שקיבלו לרשותם עוד בשנת 1937.

4.

מסקנתנו היא, אם כן, כי צדק בית משפט קמא בדחותו את טענתם של המערערים. לפיכך, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.