ע"א 2015/98 משה כרובי נ. גרשון קרני

השופטת ד' דורנר :

בראשית שנות ה80- היו המערער והמשיבים שותפים במספר עסקים, בכללם עסקי מסעדות, ובמסגרת זו הועברו ביניהם סכומי כסף שונים. בנוסף לכך, לטענת המשיבים, הילוו הם למערער, בשל יחסי ידידות ביניהם, סכום של 52,600 דולר, וכן הסכימו כי תוכנית חיסכון שנפתחה על-שמו של המערער, תכלול סכומי כסף המגיעים להם.

בתאריך 3.7.84 נערך בין השלושה הסכם לפירוק השותפות שכונה "מסמך העקרונות" (להלן: מסמך העקרונות), ובו נכללה תניה בדבר פטור הדדי, שזו לשונה:

כפוף לביצוע האמור במסמך עקרונות זה פוטרים בזאת הצדדים צד את משנהו אהדדי מכל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא הכרוכה או הקשורה או הנובעת מכל ענין משותף שהיה ביניהם בעסקים השונים ומכל עיסקה אחרת שבין הצדדים מכל מין וסוג.

שבועיים לאחר עריכת מסמך העקרונות, נערך בין הצדדים הסכם נוסף שכונה "התחייבות" (להלן: ההתחייבות). בגדר ההתחייבות הוסכם על דחיית פרעון החובות עד ליום 31.8.86. בהתחייבות פורטו החובות מושא הכתב, ובנוסף לחובות הנובעים מעיסקאות משותפות ואחרות נכתב כך:

כמו כן ישנה התחשבנות של כספים שמגיע מצד אחד לצד שני וההפך, שגם התחשבנות זאת תעשה באותו מעמד ובאותו תאריך שיירשם למטה.

בתאריך 15.8.93 הגישו המשיבים תובענה נגד המערער בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בגידרה תבעו ממנו את הכספים שלווה מהם. לכתב-התביעה צירפו את ההתחייבות, שבה ראו תמיכה לגירסתם. במשפט העידו המשיבים, כי ההתחשבנות הנוספת לחובות הנובעים מן העיסקה, אשר מוזכרת בכתב ההתחייבות - משקפת חובות פרטיים. המערער הכחיש בעדותו כי לווה כספים מן המשיבים. גירסתו נדחתה כבלתי-מהימנת ואילו דברי המשיבים נמצאו מהימנים. אף טענת ההתיישנות שהעלה המערער, נדחתה על-יסוד ההתחייבות, שבגידרה הוארך כאמור מועד הפרעון עד לחודש אוגוסט 86'. המערער חוייב איפוא לשלם למשיבים 767,193 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח.

בערעור שהוגש על פסק-דין זה טען המערער, כי מסמך העקרונות, שבו כאמור ויתרו הצדדים על תביעות הדדיות מלבד התחייבויותיהם על-פי המסמך - מיישב את כל המחלוקות שקדמו לעריכתו, וכי המשיבים לא הביאו ראשית ראיה בכתב לסתור מסמך זה. כן נטען, כי התביעה התיישנה, הואיל וההתחייבות שעל-פיה נדחה הפרעון מתייחסת לחובות עיסקיים בלבד, ועל-כל-פנים, פרשנות אחידה של מסמך העקרונות וההתחייבות, מובילה למסקנה כי שני המסמכים התייחסו לאותם חובות. מכאן, כך הטענה, שהיה על בית-המשפט המחוזי לקבל אחת משתי טענות ההגנה: הויתור או ההתיישנות.

טענות אלה אינן נראות לי. על-פני הדברים - וכך פירש זאת בית-המשפט המחוזי - ההתחייבות כוללת חוב שאינו נובע מעיסקאות שנעשו בין השלושה במסגרת יחסי השותפות. ואילו הויתור במסמך העקרונות מתייחס במפורש לתביעות הנובעות מעיסקאות בין השלושה, שמקורן ביחסיהם כשותפים. לפירוש זה יסוד בלשון המסמכים וכן בעדויות המשיבים, שהיו מהימנות על בית-המשפט ואין מקום להתערב בו. ההתחייבות, שכאמור מוזכר בה חוב שאינו קשור לעיסקאות, אף תומכת בגירסת המשיבים בדבר חובות פרטיים שחב להם המערער.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.