ע"א 2017/98גלעד ניסן נ. שושנה רוזנפלד - פקידת סעד

זו וערער עליה לבית המשפט המחוזי, חזר בו מבקשת הביטול ומהערעור. גם הורי הקטין הסכימו לאישפוז. בנסיבות אלה אין מקום לטענה, כי החלטת האישפוז מבוססת על דעה מוטה של בית המשפט. זאת ועוד- אפילו נפלה טעות בהחלטה זו, הרי הדרך הראוייה להתמודדות עם טעות זו היא על דרך הגשת בקשה לביטולה או על ידי הגשת ערעור עליה. מכל מקום: טעות בהחלטה אינה עילה לפסלות; (3) הציטוט מהחלטת בית המשפט מיום 19.1.98 פורש שלא כהלכה: בית המשפט קבע, כי יתחשב בעמדת פקידת הסעד, אך לא התכוון, ולא קבע, כי יפעל לפי עמדה זו. למותר לציין, כי קבלת חוות דעתה או עמדתה של פקידת הסעד נעשית כדבר שבשיגרה, ובהליכים מסויימים אף מכח הוראה מפורשת של חוק הנוער ; (4) הגעת השופטת לבית החולים נעשתה ללא קשר לפעולתה של פקידת הסעד, אלא בהמשך למעורבותו של בית המשפט בעניינם של המערערים מאז אוגוסט 1996, מעורבות שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בפגישות עם המערערים שקיים בית המשפט במועדים שונים בלא נוכחות הוריהם או באי כוחם. בנסיבות אלה מצאה השופטת מקום להגיע לבית החולים, לשוחח עם הקטין ולהסביר לו את מצב הדברים. במעמד זה ערכה השופטת תרשומת, כדי לתת למפגש ביטוי בהחלטות שיידרשו, ככל שיידרשו בנסיבות העניין. אין בכך עילת פסלות; (5) אין בהגשת תביעה נגד שופט, עקב החלטה שיפוטית שקיבל, בכדי להוות עילה לפסלותו של אותו שופט מלהמשיך ולדון בעניינו של התובע. אם וככל שהוגשה תביעה, סביר להניח שחלה לגביה חסינות ומכל מקום העלאת טענת פסלות בעקבות הגשת תביעה נגד שופט מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ונסיון לשיבוש הליכי משפט; (6) הטענה בדבר שיחת טלפון שקיימה פקידת הסעד עם השופטת היא מופרכת. פקידת הסעד לא התקשרה לשופטת, השופטת הגיעה לבית החולים מן הטעמים שפורטו לעיל ולא מכל טעם אחר. בעת הימצאה במקום לא נתנה כל החלטה, לרבות החלטה המורה על אישפוזו של הקטין; (7) הכתבה אליה מתייחסים המערערים פורסמה לאחר שהאם העבירה עותק מהחלטות בית המשפט לעיתונאי והלה פנה לבית המשפט בבקשה להתיר את הפרסום. בית המשפט התיר את הפרסום, תוך השמטת כל פרט מזהה, תוך מתן משקל ראוי להגנה על המערערים מחד גיסא ולחופש הביטוי מאידך גיסא. בית המשפט לא נקט כל עמדה או פעולה לגוף הכתבה. אין זה מתפקידו ואין זה מסמכותו.

4.בערעור שבפני חוזרים המערערים על מקצת הטענות שהעלו בבקשת הפסלות. לטענתם, אין לקבל את הסברי בית המשפט לביטוי "בעצה אחת עם פקידת הסעד", משום שדברים אלה עומדים בסתירה למשמעותו האובייקטיבית של הביטוי. עוד טוענים המערערים, כי, מכל מקום, פקידת הסעד היא אך ורק צד מן הצדדים בהליך שבפני בית המשפט, ולא היה מקום להעניק לעמדתה משקל מיוחד או עודף.

טענה נוספת שמעלים המערערים בהקשר זה (טענה שלא הועלתה בבקשת הפסלות) היא, כי ביום 11.1.98, מועד בו הגיעה פקידת הסעד לבית המערערים על מנת להוציא את הקטין מביתו שוחחה פקידת הסעד עם השופטת ובעקבות השיחה אמרה לאם: "הנה אני מדברת עם השופטת והיא מאד כועסת עלי וצועקת עלי למה אני לא לוקחת את (הקטין)." טענה זו נתמכת בתצהירה של האם. לפיכך, טוענים המערערים, גילה בית המשפט מעורבות חריגה בהליך: בשיחות הטלפוניות שקיים בית המשפט עם פקידת הסעד, במהלך הוצאת הקטין מביתו ובמהלך קבלתו לאישפוז וכן בהגעת השופטת לבית החולים ובשיחה שקיימה במקום עם פקידת הסעד והרופאה (מהלכים, שהיטו את הכף, לטענת המערערים, וגרמו לאישפוזו של הקטין בלא עילה שבדין). בהקשר זה, חוזרים המערערים על טענתם, כי אישפוזו של הקטין נעשה שלא בסמכות, ובהיעדר עילה. לאחר הגשת הערעור הגישו המערערים "בקשה לדון בערעור בדחיפות". בבקשה זו מתוארות התפתחויות שאירעו לאחר הגשת הערעור, כדלקמן: בית המשפט נעתר לבקשת מנהלת המרפאה המטפלת בקטין והורה, במעמד צד אחד, על הארכת אישפוזו של הקטין לתקופה של שלושה חודשים ועל הגבלת זכויות הקטין במסגרת אישפוזו (בעיקר הגבלת ביקורי האם וביקורי סבו של הקטין), זאת הגם שמנהלת המרפאה אינה צד בהליך; בית המשפט דחה תחילה את בקשת ב"כ המערערים, כי ימשיך בדיון חרף הגשת ערעור הפסלות ולפיכך טרם נדונו בקשות הקטין לשינוי ההחלטה בדבר האישפוז. עם זאת, מצא בית המשפט לנכון לדון בבקשת המשיב מס' 2, אבי המערערים להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המערערים וכן קבע מועד לדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה למנות אפוטרופוס לדין לקטין ובשאלת ייצוג הקטין ככלל.

5.לאחר שעיינתי בשעתו בערעור, ביקשתי לקבל את התייחסותה של השופטת א' אלון-לאופר לערעור. ביום 6.5.98 התקבלה התייחסות זו. עיקרי ההתייחסות הם אלה: ראשית - בקשת הפסלות נגועה בשיהוי, שכן הוגשה למעלה מחודש מאז היו המערערים, שהיו מיוצגים אותה עת, מודעים לעילות הפסלות הנטענות; שנית

- המערערים מעלים, לראשונה בערעור, טענות עובדתיות שלא נטענו קודם לכן, אף שטענות אלו נוגעות לאירועים שהתרחשו, לפי הנטען, כחודשיים לפני הגשת בקשת הפסלות; שלישית

- לגוף הדברים, מציינת השופטת, כי הקטין הובא למרכז הרפואי "אברבנאל" לפי הוראות סעיף 11 (ב) (2) לחוק הנוער, בצירוף עם הוראות סעיף 5(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-. רק לאחר מכן ניתנה לגביו הוראת אישפוז כדין. רביעית

- הטענות בדבר השתלשלות האירועים ביום 11.1.98 ובדבר שיחת טלפון, כביכול, בין פקידת הסעד לבית המשפט מועלות לראשונה בערעור. גם לגוף הדברים אין ממש בטענות אלה. בית המשפט לא אמר את הדברים שהובאו, כביכול, מפיו, על-ידי פקידת הסעד. הנכון הוא שפקידת הסעד אכן פנתה לבית המשפט בליל ה - 11.1.98 בבקשת הבהרות באשר להחלטות שקיבל בית המשפט אותו יום ובית המשפט השיב, כי החלטותיו עומדות בעינן וכי אין בכוונתו להתערב בפעולת פקידת הסעד. חמישית - השופטת שבה ודוחה, בהמשך להחלטתה נשוא הערעור, את טענות המערערים אשר להתרחשויות בבית החולים אברבנאל ביום 16.1.98.

6.ביום 4.5.98 הגיש המשיב מס' 2 בקשה להארכת מועד להגשת תגובתו לערעור. לא מצאתי לנכון להיענות לבקשה, שהוגשה כחודש לאחר חלוף המועד ואשר לא הובאה בה כל עילה לאי-הגשת תגובת המשיב במועד.

הוא הדין גם בבקשה דומה שהגישה המשיבה מס' 1 ביום 12.5.98, בקשה המבוססת על טעות גרידא. עוד יצויין, כי ביום 14.5.98 הגישו המערערים "הודעה דחופה לבית המשפט ובקשה לפסילה זמנית של כב' השופטת אלון-לאופר". בבקשה זו מבקשים המערערים מתן צו זמני שיורה לשופטת אלון-לאופר להימנע מלהמשיך ולדון בעניינם. זאת נוכח מידע חדש שהגיע לידיעת המערערים. אם סבורים המערערים, כי המידע האמור מבסס עילת פסלות (ולעניין זה איני מחווה דעה), הרי שתחילה עליהם להעלות את טענתם ובקשתם בפני הערכאה הראשונה - ולא בפני ערכאת הערעור. מכל מקום, משהחלטתי, כאמור להלן, לדחות את הערעור, מתייתר הצורך במתן הצו הזמני שנתבקש.

7.לאחר שעיינתי בטיעונים שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. לא מצאתי בטיעוני המערערים עילה ממשית המבססת "חשש ממשי" לקיום משוא פנים (וראה: ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247) והמצדיקה את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינם של המערערים. העובדה שהמערערים חולקים על נכונותם או על תקפותם של מקצת מההליכים שננקטו בעניינו של הקטין אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות. הדרך הראויה לתקיפת החלטה שיפוטית היא דרך הערעור - ולא דרך הפסלות (וראה: ע"א 7724/96 טודרוס

נ' טודרוס , טרם פורסם). אכן, מסכת ההתרחשויות העולה מן הערעור היא מסכת קשה וחריגה. כאמור לעיל, נקלע הקטין למצוקה גופנית ונפשית קשה, שהביאה להכרזתו כ"קטין נזקק" ולנקיטת הליכי חירום, שנדרשו לדעת בית המשפט. מהלך אירועים זה, עם כל ייחודו, אינו זר לפעולתו של בית המשפט לענייני משפחה. תפקידו של בית משפט הדן בעניינו של קטין נזקק עשוי לחרוג לא פעם מסדרי הדין המקובלים. המחוקק הכיר בכך (וראה: סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה1995-), מחוקק המשנה הכיר בכך (תקנה 14 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין), התשל"א1970- ), בית המשפט העליון הכיר בכך (וראה: ע"א 310/82 פלונית

נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לז (4) 421; בג"ץ 2098/91 פלוני

נ' גב' ורדי ג'ק, פקידת סעד , פ"ד מה (3) 217; ראה גם: א' שרון, קטינים בסיכון (התשנ"ג) , 150 ). זאת ועוד, אין לקבל את טענתם הגורפת של המערערים, כאילו פקידת הסעד אינה אלא צד בהליך, ככל הצדדים, וכאילו יש לבחון את התייחסות בית המשפט כלפיה באמות מידה רגילות החלות בהליך אזרחי מן השורה. "תפקידו של פקיד סעד להבטיח את שלומו הגופני והנפשי של הקטין, וכל מעורבותו, לרבות פנייתו לבית המשפט, לא באה אלא לטובתו של הקטין ולמען להגן עליו...פקיד סעד למרות שהנו צד להליך המשפטי, בעוד שהקטין והוריו הם הצד שכנגד, אינו מייצג אינטרס אישי וראיותיו וטיעוניו חייבים להיות אובייקטיביים" (וראה: א' שרון, קטינים בסיכון (התשנ"ג) 143).

8.בית המשפט דחה את טענת המערערים, כאילו ניתן ללמוד מן האמירה לפיה יפעל בית המשפט "בעצה אחת" עם פקידת הסעד, כי בית המשפט יכפיף עצמו למרותה של פקידת הסעד או יפעל בתיאום עימה. לא מצאתי מקום לקבל את עמדת המערערים ולייחס לציטוט האמור משמעות אחרת מזו שנתן לה בית המשפט. הוא הדין גם בטענות המערערים בדבר מסכת האירועים הנוגעים לאישפוזו של המערער. משדחה בית המשפט, חד משמעית, את טענות המערערים, כאילו הגיעה השופטת למרכז הרפואי "אברבנאל" לבקשת פקידת הסעד ובמטרה להכשיר את אישפוזו של המערער שלא כדין, אין עוד ביסוס לטענות המערערים בהקשר זה, טענות המבוססות על קטעי מידע והשערות גרידא. טענת המערערים, לפיה התקשרה פקידת הסעד עם בית המשפט ביום 11.1.98 ולפיה דרש בית המשפט בתוקף, כי המערער יוצא מביתו, הועלתה לראשונה בערכאה זו, אף שהיא מתייחסת לאירועים שהתרחשו, לפי הנטען, כששה שבועות עובר להגשת בקשת הפסלות. די היה בכך בלבד כדי לייתר את הצורך להתייחס לטענה זו. גם לגוף הדברים דוחה בית המשפט באופן חד משמעי את טענות המערערים בנושא. גם העובדה שהקטין, באמצעות בא כוחו, הגיש תביעה נגד מספר גורמים, ובהם בית המשפט, עקב מה שהוא רואה ככליאת שווא, אינה יוצרת, מניה וביה, עילת פסלות (והשווה : ע"א 5714/97 מזור משה נ'

מינהל מקרקעי ישראל , טרם פורסם). סוף דבר - לא מצאתי במכלול טענות המערערים כל טענה שיש בה כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים שגילה בית המשפט בעניינם של המערערים. אכן, המדובר, על פני הדברים, בפרשייה קשה וסבוכה, המחייבת קבלת החלטות קשות ואף מרחיקות לכת. אולם לא מצאתי בפעולות הרבות שנקט בית המשפט כל התבטאות או מעשה שיש בהם כדי לפסלו מלהמשיך ולהידרש לנושא. למען הסר ספק, יובהר, כי אין באמור לעיל משום התייחסות לגוף ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים. המקום הראוי לבחינת החלטות אלה הוא בית המשפט עצמו, או ערכאת ערעור שתדון בהן, אם וככל שתתבקש לעשות כן (ומהתייחסות השופטת אני למד, כי שני ערעורים שהגישו המערערים על החלטות השופטת נמחקו על ידם).

הערעור נדחה.