ע"א 2051/03 מוחסן מוחמד דראר נ. ג'ודה מבארק עבדלחאפז חסן

1.בערעור שלפני משיגים המערערים על החלטותיו של כבוד הרשם שדחה בקשתם למתן אורכה להפקדת ערבון בהליך ערעור שהגישו כנגד המשיבים. כתוצאה מהחלטה זו נדחה הערעור. הליך הפקדת הערבון נשוא הערעור החל ביום 9.5.01, עת הגישו המערערים כתב ערבות. כתב הערבות סבל מפגמים. המערערים נתבקשו להגיש כתב ערבות מתוקן. לאחר שניתנו להם מספר ארכות להפקיד את הערבות המתוקנת הורה הרשם, ביום 3.6.02 , על הארכת המועד להפקדת ערבון עד ליום 6.6.02. הערבון לא הופקד, ולפיכך הורה הרשם, ביום 17.6.02, על דחיית הערעור. בחודש ספטמבר 2002 - כשלושה חודשים לאחר דחיית הערעור - הגיש בא-כוחם דאז של המערערים בקשה נוספת להארכת המועד להפקדת ערבון - בלא שהוא ידע אז, כך נטען, על החלטות הרשם מיום 3.6.02 - בדבר הארכת מועד הפקדת הערבון, ומיום 17.6.02 - בדבר דחיית הערעור. לאחר קבלת תגובת המשיבים – ותשובתם של המערערים לתגובת המשיבים, הורה הרשם למערערים למסור, בהודעה ובתצהיר - אם ההחלטה מיום 3.6.02, בדבר הארכת המועד להפקדת ערבון, התקבלה אצלם וכן למסור באיזה מועד נתקבלה. בא-כוח המערערים אכן שלח הודעה בצירוף תצהיר, שזו לשונה: "אני מצהיר בזה כי נודע לי על החלטת כבוד הרשם רק לאחר שהגשתי את הבקשה להארכת מועד. אני מצהיר בזה כי מעולם לא הונחה על שולחני ההחלטה על מחיקת-דחיית הערעור... " [ההדגשה הוספה]. בהחלטה שניתנה לאחר מתן התצהיר וההודעה קבע כבוד הרשם כי המערערים לא הגיבו על החלטתו הקודמת, וכי עליהם להודיע אם הומצאה לידיהם ההחלטה מיום 3.6.02 . כן נתבקשו לתמוך את ההודעה בתצהיר. כבוד הרשם הבהיר בסוף החלטתו כי הוא אינו

מתכוון להחלטה מיום 17.6.02, בדבר דחיית הערעור. בא-כוח המערערים סבר, לאור החלטה אחרונה זו של כבוד הרשם, כי ההודעה והתצהיר לא הגיעו לידי הרשם, ולכן שלח הודעה לבית המשפט בה ציין כי הודעה ותצהיר כבר נמסרו, וכן שלח את ההודעה והתצהיר פעם נוספת. ביום 26.11.02 הוציא כבוד הרשם החלטה נוספת בה ציין כי המערערים לא התייחסו לשאלה אם ההחלטה מיום 3.6.02 הגיעה לידיהם, והורה להם להגיש תצהיר כאמור תוך 5 ימים. ביום 16.12.02 החליט כבוד הרשם לדחות את הבקשה למתן אורכה, זאת - משלא הוגש תצהיר כאמור.

2.על החלטה זו, שתוצאתה היא, כאמור, דחיית הערעור, משיגים המערערים בפני. בא-כוחם של המערערים, שנתמנה לצורך הליכי הערעור לאחר סיום ההליכים הנזכרים, טוען כי החלטת כבוד הרשם מקורה בטעות או באי-הבנה. לדבריו, בית המשפט סבר בטעות כי התצהיר שהוגש על-ידי בא כוחם הקודם של המערערים התייחס להחלטה מיום 17.6.02 - שעניינה דחיית הערעור, על אף שלמעשה התייחס - כך הוא טוען - גם להחלטה מיום 3.6.02.

3.לאחר שבחנתי את טענות המערערים, החלטתי כי דין הערעור להידחות. התצהיר שנשלח על-ידי בא-כוחם דאז של המערערים מתייחס להחלטה לדחות את הערעור מיום 17.6.02 - ואך ורק לה. אין בתצהיר כל התייחסות להחלטת הרשם מיום 3.6.02 בדבר הארכת מועד הפקדת הערבון, וזאת על אף שניתנה למערערים ארכות להתייחס לכך, וחרף לשונן הברורה של החלטותיו של כבוד הרשם. לא היתה גם התייחסות לעובדה שהחלטת הרשם מיום 3.6.02 נתקבלה לכאורה במשרדו של בא-כוחם הקודם של המערערים. לא ניתן לומר, אפוא, כי נפלה אי-הבנה או טעות מצדו של הרשם או מצדם של המערערים. בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת הרשם.

הערעור נדחה. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.