ע"א 2076/01 אריה אקשטיין נ. מדינת ישראל

המבקש נמצא אשם בעבירות של תקיפת עובד ציבור ואיומים, על שתקף את המתלונן, ששוגר מטעם המועצה המקומית באזור מגוריו, כדי למסור לו מכתב במסירה אישית. המבקש גידף את המתלונן, כך מצא בית משפט השלום, וכשזה האחרון פנה לצאת מן המקום, דחף אותו המבקש בכתפו ואיים עליו בקלשון שהחזיק בידו.

בית משפט שלום שמע את העדים מטעם המאשימה ומטעם המבקש, מצא כי ראוי לסמוך על עדויות התביעה, והתרשם כי המבקש "לא מקפיד על אמירת האמת לאמיתה". על המבקש הוטל עונש של מאסר מותנה וקנס בסך 1,000 ש"ח. זאת לאחר שהביע, בבית המשפט, חרטה עמוקה, והבטיח "שלא לחזור על כך".

על פסק הדין של בית משפט שלום הוגש ערעור מטעם המבקש, ובית המשפט דחה את הערעור, בשל שלא ראה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט שלום, ומכיוון שלא ראה ממש בטיעונים המשפטיים שהעלה.

גם היום חוזר המבקש על טיעוניו בשתי הערכאות הקודמות, ומוסיף ומפנה טענות ביחס ליושרם של שופטי בית המשפט המחוזי.

המדינה מבקשת לדחות את הבקשה. היא מציינת כי שתי ערכאות נתנו דעתן על מלוא טענותיו של המבקש והתייחסו אליהן ביסודיות. נציג המדינה סבור כי במקרה זה ראוי להטיל על המבקש הוצאות נוכח התנהגותו הפסולה, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בהשמעת דברים בוטים וחסרי שחר כלפי עדים, צדדים ושופטים. זהו מקרה קיצוני לדעת המדינה, המחייב חריגה מן הנוהג הרגיל שלא להטיל הוצאות על המבקש בהליכים פליליים.

דין הבקשה להידחות לגופה, ולא רק משום שאין היא מעוררת שאלה המצדיקה דיון בערכאה שלישית. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם, ובדין החליט שלא לשנות מפסק הדין שניתן בערכאה הראשונה.

הבקשה דחית, אולם בהתחשב בנסיבות האישיות של המבקש - אין צו להוצאות.