פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2087/98
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
:
אברהם
סמסאן
נגד
המשיב
:
שרות
בתי הסוהר
ערעור פסלות שופט על החל
טתו של בית המשפט
המחוזי
בת"א-יפו בע"ש 3235/97 מיום 4.3.98
שניתנה
על ידי כבוד השופט א' בייזר
בשם
המערער: בעצמו
פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' בייזר) בע"ש 3235/97, במסגרתה דחה בית המשפט את
בקשת המערער, כי יפסול עצמו מלדון בענייניו של המערער.
1. המערער, שהוא אסיר, הגיש עתירת אסירים
(ע"ש 2325/97) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במועד שנקבע לדיון (4.3.98)
הגיש המערער בקשה בכתב לפסילתו של כב' השופט בייזר מן הדיון בעניינו ולביטול החלטה
קודמת שקיבל בית המשפט בעניינו במסגרת ע"ש 216/98. בקשה זו נומקה במספר טעמים: בית המשפט ציין בהחלטה מיום 13.3.97, כי התעורר אצלו ספק בדבר שפיות דעתו של המערער. זאת נוכח התרשמותו הכללית מן המערער; בתקופה האחרונה נראה למערער שקצה נפשו של בית המשפט מריבוי העתירות שהגיש המערער. התרשמות זו מתבססת על דברי בית המשפט למערער, דברים שלא נרשמו בפרוטוקול; ההחלטות שקיבל בית המשפט בענייניו של המערער (ובפרט החלטותיו מיום 2.3.98) מצביעות על זלזול במערער ועל אי-התייחסות לטענותיו; בית המשפט הגיש תלונה נגד אסיר אחר והוא אף עתיד להעיד נגדו בהליך פלילי שנפתח על בסיס התלונה, אסיר זה מצוי בקשר הדוק עם המערער ולפיכך חושש המערער מבית המשפט והוא מתקשה להעלות בפני בית המשפט טענות סדורות. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בהחלטה קצרה בה קבע: "קראתי את טענותיו של העותר ואינני רואה מקום לפסול את עצמי. הבקשה נדחית". לפיכך הוגש הערעור שבפני, בו מלין המערער על דחיית בקשת הפסלות בלא הנמקה ובלא התייחסות לטענותיו.
2.לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור. המערער לא השכיל להביא בפני בית המשפט עילה ממשית לפסילתו של בית המשפט מדיון בעניינו. מקצת טענותיו (הנוגעות להחלטת בית המשפט מיום 13.3.97) לוקה בשיהוי ניכר ואינו עומד בדרישה להעלאת טענת פסלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש (וראה: תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). המערער השתהה שנה תמימה בהעלאת טענה זו ולא נמנע מהתדיינות בפני בית המשפט בעניינים אחרים. לפיכך, אין הוא רשאי להסתמך על טענה זו כעת. עוד מעלה המערער טענות כלליות ובלתי מפורטות, שאינן יכולות לשמש בסיס להוכחת קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים, כהגדרתה בפסיקה (וראה: ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1)
247, בעמ' 250). כך לדוגמא, הטענה (שאינה נתמכת בפרטים עובדתיים, בציטוט התבטאויות ספציפיות או החלטות ספציפיות, ומקל וחומר שאינה מאומתת בתצהיר) לפיה יחסו של בית המשפט למערער מצביע על כך שקצה נפשו של בית המשפט בעתירות שמגיש המערער חדשות לבקרים. הוא הדין בטענותיו של המערער בדבר טעויות שנפלו בהחלטותיו של בית המשפט בעניינו - אם סבור המערער שהחלטות אלו, כולן או מקצתן, הן שגויות, הוא רשאי לבקש לערער עליהן, בכפוף להוראות הדין. אולם אין בין ערעור מסוג זה לבין בקשת פסלות ולא כלום. גם הטענה בדבר קשרין של המערער עם אסיר אחר, שכנגדו הגיש בית המשפט תלונה, אינה מהווה ראייה או ראשית ראייה לקיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים.
הערעור נדחה.
ניתן היום, י"א באייר התשנ"ח
(7.5.98).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98020870.
A03
/דז/