ע"א 2096/99 צבי גור נ. נציב שירות בתי הסוהר

השופט ת' אור:

1.המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300 (א) 3 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ונדון בגין עבירה זו למאסר עולם; בעבירת חטיפת קטין לפי סעיף 373 (א), ונדון בגינה לעשרים וחמש שנות מאסר; ובעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, ונדון בגינה לתשע שנות מאסר. כל העונשים הנ"ל הם חופפים. הרשעת העותר בבית המשפט המחוזי היתה ב30.11.80-, וערעורו לבית המשפט העליון נדחה.

2.בעתירתו קובל המערער על כך שנשיא המדינה לא עשה שימוש בסמכותו לקצוב את עונש המאסר עולם שנגזר עליו ל24- שנות מאסר. הוא עותר לכך, שהמשיבים ישחררוהו מהמאסר נוכח העובדה שריצה יותר מ2/3- תקופת מאסר של 24 שנים; או, לחילופין, יזמינוהו להופיע בפני וועדת שחרורים על מנת שזו תבחן הורדת 1/3 מתקופת מאסרו, תוך הנחה שמאסרו נקצב ל24- שנות מאסר.

את עתירתו מבסס העותר על הטענה כי השתרש נוהג משפטי מחייב, לפיו שרי המשפטים ממליצים על כך, ונשיא המדינה קוצב את עונשם של כל אסירי העולם שנידונו למאסר עולם אחד, למעט אלה שנדונו למאסר עולם בגין עבירה בעלת היבט בטחוני, לתקופת מאסר של 24 שנים.

בינתיים, לאחר הגשת העתירה, נקצב עונשו של העותר על ידי נשיא המדינה ל45- שנות מאסר. לטענת העותר, גם במקרה כזה עומדת עתירתו בעינה, באשר קציבת העונש ל45- שנים במקום ל24- שנים מצדיקה גם היא את התערבותו של בית משפט זה, נוכח הנוהג הנזכר לעיל.

3.דין העתירה להדחות. לאור העובדה שעונשו של העותר נקצב ל45- שנים, ברי שאין להעתר לסעד הראשון שבעתירתו, דהיינו לחייב את המשיבים לשחררו מכלאו. המשיבים אין להם אלא מה שפסק בית המשפט כעונשו של העותר, ומה שהפחית נשיא המדינה מעונש זה. אלה מחייבים אותם, ואין הם רשאים לסטות מהם.

מטעם דומה גם העתירה לסעד החלופי לא תצלח. על פי סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב1971-, רשאית ועדת השחרורים הנזכרת בסעיף ליתן, למי שהשלים ריצוי שני שלישים של מאסר, רישיון להלך חופשי כאמור באותו סעיף. עד שייתמו שני שלישים של תקופת המאסר שנקצבה לעותר, דהיינו ריצוי שלושים שנים מאסר על ידי העותר, צריכות לחלוף עוד שנים לא מעטות. אשר על כן, אין עילה לחייב את המשיבים לזמן את העותר בפני ועדת השחרורים.

4.עתירת העותר הינה, במהותה, תקיפה של פעולה של נשיא המדינה במסגרת סמכותו. המדובר בתקיפת שיקול דעת הנשיא בהפעילו את סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה: "לחון עבריינים ולהקל בעונשם על ידי הפחתתם או המרתם". העותר מודע לחסינותו של נשיא המדינה על פי סעיף 13(א) לחוק היסוד הנ"ל, על פיה:

"לא יתן נשיא המדינה את הדין בפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה".

אך, לטענתו, ניתן לתקוף את החלטותיו או מחדליו של הנשיא בתקיפה עקיפה. הוא הפנה בעניין זה לפסקי הדין ע"פ 185/59 מתאנה נ' היועץ המשפטי , פ"ד יד' 970, וכן בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל ואח' , פ"ד מ(3) 505. ובענייננו, הדרך לתקיפה עקיפה כזו היא, לטענתו, על ידי הגשת העתירה נגד המשיבים.

5.דין הטענה להדחות. בשני פסקי הדין הנזכרים באה תקיפה עקיפה של פעולת הנשיא, כשהטענה שהועלתה היתה שהנשיא חרג מסמכותו ולחריגה זו היתה השלכה על פעילותם של גופים אחרים אשר נגדם הוגשה העתירה. התעוררה שם השאלה, אם פעל הנשיא תוך חריגה מסמכויותיו על פי החוק, שאם התשובה לכך חיובית, רשאי בית המשפט, בהתייחסו לפעולתם של אחרים, לראות החלטה אשר ניתנה על ידי הנשיא בחוסר סמכות, כבטלה. זאת, מבלי שהנשיא עצמו יהיה צד לדיון ומבלי שיינתן סעד כלשהו כלפיו.

לא זה המצב בענייננו. בענייננו שלנו אין מחלוקת בדבר סמכות הנשיא להפחית או שלא להפחית מהעונש. אין מחלוקת, שקציבת העונש הינה במסגרת תפקידיו של הנשיא, וההחלטה בדבר אורכה של תקופת המאסר אשר תבוא במקום מאסר העולם מסורה לשיקול דעתו. אשר על כן, אין בפסקי הדין הנ"ל לסייע לעותר.

רק למען השלמות יצויין, שאין העתירה מפרטת את עובדות המקרה ואת כלל הנסיבות הצריכות לעניין העונש, על סמכן נדון העותר לעונשים הנזכרים לעיל. מכאן, שאפילו אם, בדרך כלל, נוהג הנשיא לקצוב מאסר עולם לתקופת מאסר של 24 שנים, אין בכל האמור בעתירה לשלול שבנסיבות מקרהו של העותר היה מקום לחרוג מכך.

על סמך כל האמור לעיל, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת נשיא המדינה, לקצוב את עונשו של העותר ל45- שנות מאסר.

העתירה נדחית.