ע"א 21/00 מיכאל דיגה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ח' ינון) מיום 15.12.99, בה החליט שלא לפסול עצמו מלישב בדין בענינו של המערער.

1.המשיב הגיש כנגד המערער תביעה בגין חוב שהצטבר בחשבון בנק שנוהל אצל המשיב. ניתנה למערער רשות להתגונן אולם תצהירו הוגש באיחור. בית המשפט לא קיבל התצהיר ולא איפשר למערער להציג גירסתו. נדחו גם מספר התנגדויות של בא כוחו לראיות של המשיב. פסק הדין בתובענה ניתן מבלי שנשמעו סיכומי הצדדים. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הוחלט על החזרת התיק לבית משפט השלום, נוכח הפגמים הפרוצדוראליים הרבים שבניהול ההליך בערכאה הראשונה.

2.טענת המערער הינה, כי משחזר התיק שוב לבירור בפני הערכאה הראשונה, קם לו חשש ממשי למשוא פנים. לדידו, בית המשפט גיבש דעתו כבר בעת מתן פסק הדין הראשון ושורת הפגמים הפרוצדוראליים לא היו אלא גילוי דעתו של בית המשפט, כי אין יסוד להגנתו. לטענת המערער, ביטוי לדעה קדומה זו נמצא גם בדרך בה התנהל ההליך בשנית. לדידו, בית המשפט סירב לאפשר לו לשאול שאלות מהותיות עדים שנחקרו על ידו. משביקש בשלב זה את הפסקת הדיון לשם הגשת בקשת רשות ערעור, הופסק אמנם הדיון, אולם בית המשפט ציין כי המערער משהה את ההליך במכוון, שכן ידועה לו כבר תוצאתו. בשלב זה הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט מלישב בדין. הבקשה נדחתה. בית המשפט ציין, כי אין בהחלטותיו הדיוניות יסוד לפסילתו, אלא לכל היתר עילה לרשות ערעור, שאף ניתנה לה שהות על דרך הפסקת הדיונים. בית המשפט הוסיף, כי לא אמר כי המערער מנסה להרוויח זמן וכי "אך חסד עשה בית המשפט המחוזי עם הנתבע כי ביטל את פסק הדין הנזכר שניתן לבקשת הבנק ונתן לו יומו פעם שניה בבית משפט קמא" [ההדגשה במקור, א.ב.].

3.לטענת המערער, שילוב האירועים הן בדיון הראשון בעניינו, הן בדיון השני והן בנוסח ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה, מעידים יחדיו על חשש ממשי למשוא פנים. האווירה באולם הדיונים ותחושתו הינם, כי עוד מקדמת דנא החליטה השופטת בתיק זה וכי הצרת צעדיו הדיוניים אינה אלא תוצר של החלטה זו.

4.עיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער. נחה דעתי כי דין ערעורו להדחות. אכן, הפגמים שהיו בהליך הראשון היו פרוצדוראליים בעיקרם, כפי שהעידה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור. משהוחזר התיק לדיון, הרי שגם ההחלטה שלא לאפשר שאלות מסויימות היא פרוצדוראלית. אף המערער ער לכך, שעה שביקש בעצמו שהות להגשת רשות ערעור. אשר להתבטאויות בית המשפט, הרי שלא מצאתי בהן בנסיבות הענין חשש ממשי למשוא פנים. הטענה לפיה השופטת אמרה למערער כי הוא מנסה להרוויח זמן הוכחשה על ידי בית המשפט (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)) ולא מצאתי בנוסח החלטת הפסלות עצמה משום טענת פסלות, שכן אין בה חשש ממשי למשוא פנים. על כן, דין הערעור להדחות.