ע"א 2201/99 צל אל ארנה נ. צלאל יגאל

השופט ת' אור :

1.המערערת, ילידת 6.2.65, נפגעה בתאונת דרכים ביום 1.1.94. בית המשפט המחוזי חייב את המשיבים לשלם לה פיצויים. ערעור המערערת הוא על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה, לטענתה, במספר פרטי נזק.

2.למערערת נקבעה נכות בשיעור 28% בתחום האורטופדי, בגין פגיעה בעמוד השידרה הצווארי ועמוד השידרה המותני. המדובר בשברים אשר התאחו. כן נקבעה למערערת נכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 15%, נכות הנובעת הן מפגיעתה שלה בתאונה והן כתוצאה ממותה של בתה בתאונה לנגד עיניה. הנכות המשוקללת של המערערת היא בשיעור 38.6% לצמיתות.

3.המערערת הינה אנליסטית במקצועה, סיימה לימודי תואר ראשון בפיסיקה ותואר שני במינהל עסקים. קודם התאונה עבדה במקצועה כאנליסטית בבנק אוצר החייל, ולאחר התאונה חזרה לעבוד בבנק. מאז התאונה עד חודש מאי 1994 לא הפסידה המערערת משכרה. בתקופה של שלוש שנים, מיוני 1994 עד חודש מאי 1997, עבדה המערערת במשרה מלאה, ואילו מחודש מאי 1997 החלה, על פי החלטתה שלה, לעבוד 70% משרה.

טענתה העיקרית של המערערת היא, שהסכומים שנפסקו לה, על דרך האומדן, בגין הפסד השתכרות בעבר - 30,000 ש"ח - והפסד כושר השתכרות בעתיד - 170,000 ש"ח - נמוכים מן הראוי בצורה משמעותית. לטענת בא כוח המערערת, היה ראוי לפסוק לה את הפסדיה בהתחשב בנתון של הפסד כ4,000- ש"ח לחודש. זאת, בהתחשב בירידת הכנסתה בפועל בסכום דומה, ובהתחשב גם בכך שירידה כזו בהכנסה תואמת את שיעור נכותה הצמיתה כתוצאה מהתאונה.

4.טענה זו יש לדחות. נסיבות המקרה מלמדות על כך, שאין בנכות הרפואית של המערערת לשמש מודד לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותה. כפי שהוברר, זמן לא רב אחרי התאונה חזרה המערערת לעבודה סדירה ועבדה כך משך שלוש שנים. לכך יש להוסיף, כי המעבר של המערערת למשרה של 70% לא התקבל על דעת בית המשפט כנובע מהתאונה, אם גם יתכן וזו תרמה לכך במשהו. הדבר נלמד הן מהעובדה שמשך שלוש שנים לאחר התאונה עבדה המערערת במשרה שלמה. הוא גם מתקשר עם העובדה שבמאי 1997 החלה המערערת להתגורר עם מי שכעבור זמן לא רב הפך לבעלה. קשר זה של מועדים - בין תחילת המגורים ביחד עם המעבר למשרה של 70% - מצביע על כך שהקשר לאותו חבר הוא שתרם את התרומה העיקרית לכך שהמערערת החלה לעבוד 70% משרה.

לאמור לעיל יש להוסיף, שעל פי עדות שהושמעה בבית המשפט, לא היתה כל מניעה מבחינת מעבידתה של המערערת שהיא תמשיך לעבוד משרה מלאה, ובנוסף לכך אף תתקדם במסגרת עבודתה. על רקע זה, אין להתערב במסקנת בית המשפט, שהנכות של המערערת אינה מהווה מודד ראוי לקביעת הפגיעה בכושר השתכרותה של המערערת. הפגיעה של נכות המערערת בכושר השתכרותה הוא, כפי שקבע בית המשפט, בשיעור נמוך בהרבה מ30%-. במסקנה זו של בית המשפט המחוזי אין להתערב.

עדיין נשאלת השאלה, אם האומדן הגלובלי של 170,000 ש"ח כהפסד כושר השתכרות בעתיד אינו מקפח את המערערת במידה אשר תצדיק התערבות של ערכאת הערעור. שקלנו בעניין, ושקלנו את כלל הנסיבות, ונראה לנו שאף אם יתכן שהסכום שנפסק הינו במידה מסויימת על הצד הנמוך, אין הצדקה שערכאת הערעור תתערב בו.

5.בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד, נפסק למערערת פיצוי כולל בסך 75,000 ש"ח. גם בסכום הפיצוי בעניין זה אין להתערב. נוכח טיב הנכויות ומידת הגבלתן את המערערת, כפי שהוכח הדבר בבית המשפט המחוזי, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, גם כאן אין לומר שהסכום שנפסק מצדיק שערכאת הערעור תתערב.

6.גם בכל יתר טענות המערערת לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.למען הסדר, נציין שהמערערת (בעצמה) הגישה בקשה להשלמת המסמך ת2/, אשר כאילו נשמט מתיק בית המשפט המחוזי. מסמך זה נמצא בתיק בית המשפט המחוזי והיה לנגד עינינו, ומכאן שלא היה כל צורך בבקשה.

8.הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ש"ח, בצירוף מע"מ מחושב על סכום זה.