פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
ע"א
2202/97
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערים
:
1.
איזו חיימוביץ
2.
אסתרה חיימוביץ
נגד
המשיב
:
בנק
דיסקונט לישראל בע''מ
ערעור
פסלות שופט על החלטתו של בית
משפט
השלום בתל-אביב-יפו שניתנה על
ידי
כבוד השופט ג' שטרסמן מיום
27.3.97
בת.א. 65542/96
בשם
המערערים: בעצמם
פסק דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו
(כב' השופט ג' שטרסמן) שדחה את בקשת המערערים, כי יפסול עצמו מלדון בעניינם.
המערערים נתבעו על-ידי המשיב, בנק דיסקונט
לישראל בע"מ, עקב יתרת חוב שהיתה בחשבונם. המערערים הגישו לבית המשפט בקשה,
כי יפסול עצמו מדיון בעניינם. זאת בהסתמך על דברים שנכתבו בהחלטה אחרת של בית
המשפט בתיק אחר, בבקשה לביטול פסק דין ולעיכוב ביצוע שהגישו נתבעים אחרים. באותה
החלטה, שאורכה שמונה עמודים, נכתב, בין היתר, כך:
"מכיון
שההחלטה אם לבטל פסק-דין שניתן בהיעדר תלויה גם בסיכויי הצלחתו של המבקש את הביטול
לזכות בבקשה לתת לו רשות להתגונן לגופה, הפנתה ב"כ המלומדת של המשיב את בית
המשפט לתצהירו של המבקש בעניין זה. התביעה נגד המבקש מבוססת על יתרת חוב שנצטברה
בחשבונו בבנק המשיב. המשיב טוען, כי פקיד הבנק יעץ לו להשקיע במניה מסויימת
שהפסידה חרף "הבטחות" שצפויים לה סיכויי עליה רציניים משום שהחברה עומדת
לגלות נפט. בית המשפט דוחה טענות אלה כטענות בדים שאין להן כל בסיס משפטי כטענת
הגנה בדיון מסוג זה. טיבם של המניחים את כספם על קרן הצבי, שכל אימת שהם זוכים
בבורסה, הבנקים משרתים אותם היטב ויעוצו של הפקיד הוא יעוץ חיובי. אם
ה"קאזינו הלאומי" בישראל, הבורסה, פונה עורף למשקיע, הבנק והפקיד המייעץ
אשמים. יתר על כן, המבקש לא פירט בתצהירו דבר וחצי דבר לגבי מועד רכישת המניה
ושוויה בעת הרכישה וגם לא לגבי שוויה מאוחר יותר."
עוד נכתב באותה החלטה
:
"טענות סתמיות וערטילאיות בדבר הפרת חובת הזהירות של הבנק המשיב כלפי המבקשת אינן יכולות להיות עילה למתן רשות להתגונן. בית משפט זה עדין לא שמע שלקוח של בנק קובל עליו, כאשר ערך השקעותיו בבורסה עלה. מסתבר שכאשר ללקוח הולך קלף, "הקאזינו הלאומי" ממלא את תפקידו על הצד היותר טוב. כאשר המניה נופלת, הבנק אחראי ואשם. בית משפט זה סבור, שבהיעדר פירוט והצבעה על שערי מניות של המבקשת שנפלו עקב עצה מפורשת של הבנק המשיב, אין המבקשת עומדת בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה כדי לשכנע את בית המשפט ליתן לה רשות להתגונן."
לטענת המערערים, "גם הנתבעים ...הינם לקוחות בנקים הנתבעים על יתרות חוב שנותרו בחשבונם לאחר שיווק אשראי על ידי הבנק." ולפיכך הם חוששים מדעה קדומה של בית המשפט כלפיהם (זולת העלאת טענה כוללנית זו, לא הציגו המערערים כל נקודות השקה נוספות בין עניינם לבין עניינם של לקוחות הבנק במקרה האחר). בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בקבעו: "מה שנאמר בהחלטת בית המשפט מתייחס אך ורק לאותו תיק. אין לח"מ שום דעה קדומה בקשר לשום תביעה או בקשה הנדונה בפניו."
בערעור שבפני חוזרים המערערים על הטענות שבבקשת הפסלות וטוענים, כי דבריו האמורים של בית המשפט מעוררים בהם תחושה קשה בבואם להתדיין בפני בית המשפט וכי לפיכך מן הראוי ששופט אחר ידון בעניינם.
לאחר שעיינתי בטענות המערערים החלטתי לדחות את הערעור. איני שולל את האפשרות שלמקרא דבריו של בית המשפט בהחלטה אחרת אכן התעוררה אצל המערערים תחושה קשה. אולם תחושה סובייקטיבית של בעל דין, קשה ככל שתהיה, אינה פוסלת שופט מלישב בדין. השאלה אותה ישאל בית משפט עצמו בבואו לדון בבקשת פסלות או בערעור פסלות האם הוכחה "אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (וראה ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (3) 608, 625; ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (2) 637, 641). בעניין אחר חיוויתי דעתי, כי:
"מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור").משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות ( IMPARTIAL ). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נשוא המשפט, מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך
להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי." (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).
במקרה שבפנינו העיר בית המשפט את ההערות עליהן מסתמכים המערערים אגב דיון בעניין אחר. יש לקרוא הערות אלה בהקשרן המלא - תוך התייחסות לסוג הדיון בו נאמרו, לטענותיהם הספציפיות של הצדדים ולאמון שנתן בית המשפט בטענות אלה. בית המשפט העיד על עצמו, כי אין לו כל דעה קדומה לגבי מחלוקת בין בנקים ללקוחותיהם בכלל ולגבי עניינם של המערערים בפרט. המערערים לא הציגו בפני כל ראיה לסתור קביעה זו ולפיכך אין לי אלא להניח, כי כשם שבמקרה עליו מסתמכים המערערים בחן בית המשפט את העובדות שהוצגו בפניו לגופן כך יעשה גם בעניינם של המערערים.
הערעור נדחה.
ניתן היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97022020.
A04
/דז/